היי דוקטור, בוקר טוב, אני בריא כבר? :)
דוקטור : בוקר אור, עדיין לא. 😄 חשבתי הרבה על הדברים שסיפרת. אני רוצה שתנסה לספר לי על המקום ההתמסרותי, איך הוא מרגיש לך, מה הוא נותן לך, ומאיפה לדעתך הוא בא.
אה, היתה לי הרגשה שמתישו נגיע לדבר על אמא שלי. :)
בגלל שחשוב לי לרצות את הפרטנרית, אתחיל מלתת לך את ליטרת הבשר הפרוידיאני המדמם שאת רוצה.
ובכן דוקטור, אמא שלי היא אישה מורכבת ובעייתית. נכת פוליו, ד״ר לביוכימיה ועם תואר נוסף במנהל עסקים. אישיות גבולית, הסתכסכה עם כמעט כל אדם, שכן, שוטר, שופט, קולגה או נותן שירותים שאיתו אי פעם באה במגע. חריפה מאוד, חרדה מאוד, וללא יכולת הכלה בכלל. דפוס נפוץ איתה זה שאלות חקרניות, ואז מסקנה מזדעקת וקולנית, ומיד כניסה לפעולה דרסטית (או יותר נכון, דוחפת אותי לפעולה דרסטית) למיגור מיידי ומוחלט של הבעיה.
דפוס נוסף בעשורים האחרונים הוא : מספר חודשים שהיא מתקרבת, מעניקה דברים חומריים, מתעקשת גם להעניק עצות, וכשחלק מעצותייה לא מתקבלות - עוברת להציף במיילים רווי רעל, הסתה, אמירות מקטינות וקשות, ואז נוטשת ומתנתקת לכמה חודשים או שנה, עד החג הגדול הבא בו תרגיש בודדה. (אני רואה אותך מחייכת בסיפוק ורושמת משו במחברת דוקטור).
זכורה לי בבירור חוויה מכיתה א׳ או ב׳, שישבתי בחדרי הקט ושמעתי אותה נוסעת לעבודה. התמחיתי בלשמוע את טפיפות וצלצולי מכשירי ההליכה שלה, מתרחקים או מתקרבים ובאיזה מקצב. יכולתי לפענח את מצב רוחה רק מהמידע האודיופוני הזה. אני זוכר את קול הההתנעה והרמת מעצור היד. ואני זוכר שאחרי ששמעתי את כל זה, כמה שניות אחר כך שמעתי חריקת בלמים חזקה וקיוויתי שהיא מתה.
זכורה לי גם מפלצת אדומה במשחק טלוויזיה פרימיטיבי באייטיז, סטייל ״פולשים מהחלל״, שהיתה מגיעה אחרי שהייתי הורג את כל האויבים הקטנים, ויורדת במהירות, מנפנפת בזרועותיה האדומות הרבות והמאיימות -- שתמיד הזכירה לי אותה.
בחורף לפני שלוש שנים היא היתה די מעורערת אפילו יחסית אליה, וכדרכה השליכה הכל עלי. היא החליטה שאני חייב טיפול פסיכולוגי בהול, מצאה מטפלת שקרצה לה בקריית אונו, וכשרמזתי לא כל כך בעדינות שאולי דווקא היא זו שצריכה ללכת לטיפול, היא צרחה : ״אז תבוא איתי!״ ואני אמרתי ״אוקיי״. ממש לא היו לי ציפיות, אבל החלטתי שבשביל האחוז האחד שיש סיכוי שזה יעזור לה עלי להיות בן טוב ולעשות את הדבר הנכון. והיא גם הציעה כתגמול עזרה של 3000 ש״ח בחודש, שהיו נחוצים מאוד באותה תקופה, ברמה הקיומית. (״I love you... You pay my rent")
כך שבמשך כל החורף, מדי שישי בצהריים, ישבנו אמא שלי, אני, והפסיכולוגית המצודדת, בואן-כסא גלגלים של אמא שלי. אלו היו חוויות קשות, שכן נאלצתי לשמוע את כל הרעל, הפגיעות, החולשה, הפחד, תפיסת המציאות המעוותת והתיאוריות המוזרות שמתחוללות במוחה המיוסר. הפסיכו׳ ניסתה לגשר קצת ולתת לה זוויות הסתכלות קצת אחרות, בעדינות כמובן כי הרי סיבת הטיפול הרשמית היתה *אני*. הייתי חוזר כל פעם טעון ומרוסק, וזה היה די מחרב את כל סוף השבוע. באביב, עם החרציות, אמי הסתכסכה שם עם איזה שכן על חניה ושמשה מנופצת, ועם הפסיכו׳ שלא מספיק מתמקדת בבעיה האמיתית (אני), והמפגשים הופסקו באותה פתאומיות בה החלו. היה לי עוד מפגש מסכם עם הפסיכו׳ לבד, שבו היא המליצה לי לאמץ חמלה (ואישררה את כל מה שידעתי כבר לבד). אחד הדברים שלקחתי מכל הסיפור הוא משו שאמי אמרה על עצמה.. שהיא ״טוטאלית״. זה גרם לי לבחון את משמעות המילה עבורי, שכן בעבר גם אני חשבתי על עצמי כעל טוטאלי. הגעתי למסקנה שלמרות שיש בי מן הטוטאליות, אני לא באמת טוטאלי, וטוב שכך.
מצב היחסים עם אמא שלי כרגע הוא שוב נתק (מאז האביב), רק שבפעם האחרונה לא חיכיתי עד שהיא תציף ותנטוש, ובסימן הראשון שהחלק הזה מתקרב נטשתי אני והפסקתי לענות לה כשהתקשרה. בתוכנת המייל יצרתי כלל שהמיילים שלה נמחקים עם הגעתם ואני אפילו לא יודע מזה. כן דוקטור, באביב האחרון. כן, זה בערך מתי שגם התחיל הנתק האחרון והסופי עם האקסית. (וכל הכבוד על ההקשבה והקישורים, אני רואה שלא סתם שלחו אותך אלי).
נראה לי שזה זמן טוב שתוציאי את התפוח והכריך מהתיק הורוד-עתיק עם זמש פרחוני שלך דוקטור, נמשיך לדבר על המקום ההתמסרותי אחר כך.
