דוקטור : היה מאוד מעניין לשמוע על אמא שלך, אבל לא כל כך הבנתי את הקשר, שאלתי על המקום ההתמסרותי.
תחבולה שקופה דוקטור.
אך לא בלתי אפקטיבית.
ובכן דוקטור, הקשר הוא שלמדתי מגיל מאוד צעיר כמה דברים. שאהבה ניתנת לאחר ריצוי, ושהריצוי הזה כרוך בלעשות דברים שאני לא רוצה. למדתי שכדי לשמור על העצמיות שלי עלי להתפצל לשני מישורים - מה שאני מראה ואומר ועושה, ומה שאני מרגיש וחושב מבפנים. למדתי שאני לא ראוי לאהבה סתם כך, וגם שסוג האהבה שאקבל ודרך הביטוי שלה תלויים בנותנת ובצרכיה, ולא בצרכים האמיתיים שלי. ואני חושב שבטח למדתי גם שכשאני מרצה, אני מתוגמל. וכשאני לא, אני נענש.
פנטזיות מיניות סאדומזוכיסטיות היו לי כבר מגיל חמש, כשהייתי משחק משחקי מין שונים עם בנות השכונה, וליוו אותי לאורך כל התבגרותי המינית וחיי הבוגרים. זכור לי במיוחד קשר מסוף גיל 15, עם מישי שהייתה שכבה מעלי. שידלתי אותה להצליף בי עם רצועת העור של הגיטרה החשמלית. לא שכבתי איתה, רק ירדתי לה. כבר אז היה לי את הקטע הזה, שאני יורד לבחורה אך לא מפתח זיקפה עד שאני מרגיש שיש שם אהבה והמשכיות.
לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות סביב הנושא, זה פשוט היה משו שחירמן לי את הצורה. כשאיבדתי את בתולי עם מי שלימים תהיה גרושתי, היה הרבה סקס ונילי, אבל מהר מאוד הכנסתי גם את המשחקים והאביזרים. היא די היתה ״עושה את זה בשבילי״, ונהנתה באמת להתאכזר אלי, לאמלל אותי, ולהשליך עלי חפצים רק מחוץ למיטה 😉 .
מה שכן, תמיד אהבתי ״מלמטה״, כלומר, הרגע שהתאהבתי היה כשהרגשתי נכבש בקסמיה של מישי, ביופייה. שאני מוכן לעשות כל מה שתרצה בשביל להיות איתה. שהיא שווה יותר ממני. שלמעשה, אני בעצם אפר לרגלייה. התאהבתי ככה מאז שאני זוכר את עצמי, בגן, ביסודי, בחטיבה. אם אני לא מרגיש את זה, אני לא מתאהב.
את המיתולוגית שהגיעה לחיי אחרי שהתגרשתי לימדתי הכל מאפס, וכשהיא תפסה את הטריק וצברה ביטחון חוויתי התמסרות אמיתית, מתוקה, ומתגמלת כפי שלא חוויתי עד אז ומאז. בסשנים שלנו הייתי מרגיש בר מזל, אהוב, ומטופל על ידי הבחורה הכי יפה בעולם. כשהיתה מנגבת אותי אחרי שהייתי מתקלח לאחר שהשתינה עלי והתבוססתי מוקסם בשתן שלה כאילו היה שמפניה עם פתיתי יהלומים ואבק פיות. כשיצאה מהבסיס להפסקת צהרים בשביל לקשור אותי למיטה, וחזרה לפנות ערב שכבר החשיך, ושכבתי שם, מאוהב ומחכה לבואה, למרות שיכולתי תיאורטית להשתחרר. כשעשיתי דברים בשבילה, כמו לקחת את המכנס הלבן שלה לגיהוץ או לקפל את תחתוניה וחזיותיה המטריפים לאחר הכביסה ושאר מטלות הבית, זה היה כמו שירה בשבילי. ממש אהבתי והערצתי אותה, מכל הלב. הייתי הבוגר והמנוסה ולפיכך שלטתי בקשר ביד די רמה. והיו שם גם חיכוכים וקונפליקטים תרבותיים. והדפוסים שלי חירבנו בסוף הכל, וכנראה שטוב שכך, אחרת הייתי עכשיו בסיטואציה אחרת לגמרי, אי שם בשרון, מלמד מוסיקה ומרצה משפחה צפונבונית שמרנית. אבל ההתמסרות שחוויתי ברגעים המוצלחים הרבים והעובדה שזה היה כל כך טוב ומענג וטהור ומופלא... וגם הכאב הבלתי יתואר שחוויתי כשהבנתי שזה באמת נגמר הובילו אותי למסקנה שזה האידאל, זו נקודת השיא, ואליה אני שואף לחזור.
בשנים האחרונות, ברגעים שאני חווה תחילתה של התמסרות, ההבעה שלי נהיית עצובה. אחרי שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאין שום סיבה בעולם שהמקום ההתמסרותי שלי לא יהיה בדיכאון מאג׳ורי. ב100% מהפעמים שהתמסרתי או שניסיתי להתמסר... ב100%, מאה אחוז... כל הפעמים כולן (מרגיש צורך להדגיש את הנקודה שמדובר בכל מאת האחוזים) - זה נגמר בסופו של דבר ולא פעם די מהר באכזבה, התפכחות, שיברון לב, נזק, אובדן, ובדידות נוראית.
ואם פעם עוד היה גמול, אז כפי שכבר סיפרתי, הגמול הלך ואזל, עד שנעלם לגמרי.
אני צריך משקה דוקטור. קר ובודד פה בתא, ואת מרוחקת מאחורי הסורגים, המשקפיים והמחברת.
