הגענו ל6 דוקטור. 6 זה המספר האהוב עלי.
דוקטור : יש מספרים שאתה לא אוהב?
יש צירופי מספרים שעשויים להיראות לי לא ידידותיים, אבל זה בעיקר להיפך, יש מספרים וצירופים שעושים לי טוב. ו6.66 נראה לי כמו מקום נהדר להיות בו כפוזיציית פתיחה. זה משאיר מספיק מרווח דינאמי לעלות ולרדת, בלי להיתקל בקצוות.
דוקטור : אני מבינה. אני רוצה שתספר לי על הדפוסים שהזכרת קודם, שחירבנו את הקשר עם המיתולוגית לפני עשור. ואני רוצה שתעשה את זה בצורה שמיד אסביר לך :
נניח שאני זורמת איתך, דן.
הה, נחמד לראות אותך מחייך במבוכה לא רצונית... אתה לא באמת חושב שלא שמתי לב לצורה בה אתה מחפש את מפגש העיניים, למבטים הרעבים שלך כלפי הסנדלים שלי והבהונות המבצבצות מהן כשאני כותבת במחברת... ואתה לא באמת חושב שלא שמתי לב שאתה בודק את התגובות שלי, כשאני מסמיקה, כשאני מוקסמת, כשאני מסתקרנת, כשאני מסתייגת. נכון?
אז נניח שאני זורמת איתך עכשיו, חותמת על טופס שחרור ולוקחת אותך תחת חסותי. (חי חי אמרתי תחת... כמו שאתה נוהג להתבדח בבגרות רבה). תאר לי מה היית עושה ומרגיש מאותו הרגע.
ובכן דוקטור, קודם כל חשוב שתדעי שלמרות שאת מקסימה ובהחלט, ממ, מוצלחת ברמה האסתטית בעיניי.. ולמרות שזה היה מאוד מחמיא לאגו המוכה שלי, דווקא לא הייתי רוצה שתתאהבי בי. זה היה פוגם במקצועיות שלך ומכניס שיקולים זרים לזווית הראייה שלך. אבל לצורך חקר האמת, אזרום עם שאלתך ואשתדל לענות בכנות.
התמונה הראשונה שרצה לי זה שאנחנו פוסעים ברחוב יחדיו. ואני מרגיש חופשי ומאושר ומוקסם. והחיים יפים. ואת יפהפייה. ואני רואה אותך עם פרצוף כזה של ״אני לא מאמינה שאני עושה את זה״ ומחבק אותך ומרקד ומקפץ סביבך באמצע הרחוב ומרים אותך בזרועותיי ומנשק אותך לאור פנס הרחוב. נשיקה ארוכה, גורלית. ואנחנו הולכים יד ביד ושותקים ומתרגשים. ואנחנו נשארים ערים כל הלילה ומדברים, ואני שואל אותך שאלות ומקשיב לך, שותה את מילותייך, מהופנט. נושק ללחייך. מחבק. מלטף. שר לך. עף עליך, ואיתך. והכל מקסים ונהדר ומלא כוכבים וריח של סתיו, התחדשות, התרגשות.
דוקטור : מקסים דן, אבל עם כל הצער שבדבר בוא נתעסק פחות בפירוטכניקה ויותר במהות. מה אתה למעשה עושה במהלך הטיול הרגלי הזה? מה המטרה?
ובכן דוקטור, מטרה אחת היא לגמוע את מירב הצוף שאני יכול מתוך הסיטואציה. אני חי בשביל הרגעים האלה. ומטרה נוספת, חשובה לא פחות, היא לגרום לך להתאהב בי. אנושות. הכי חזק שאפשר. ליצור חוויה קסומה (וכדי ליצור אותה אני חייב להיות בתוכה ולהאמין בה, אחרת זה לא יצליח), של חיבור חד פעמי של נשמות, רגע היסטורי בלתי נשכח. ובנוסף, אני דולה ומקדד מידע עליך. מה את אוהבת, מה מדליק אותך, מה דוחה אותך. מה מניע אותך. על מה את חולמת, ממה את פוחדת. אני באמת מקשיב לך, ושומע לא רק את מה שאת אומרת, אלא גם את מה שאת מנסה להסתיר. את המקומות בהם את חסרת ביטחון. את השקרים שאת מספרת לעצמך ולי. את הדברים שעשויים להפריע לי בהמשך. את המקומות שאת לא מודעת. את המקומות בהם אני יכול לגבש עליונות מוסרית ושכלית עלייך. והקטע האחרון מאוד חשוב, כי עליו אבסס את השליטה שלי בך.
דוקטור : (בולעת רוק) אוקיי, ומה יקרה אז?
ובכן דוקטור, (את אוהבת שאני אומר את זה, אה?), אחר כך נתחיל להתאמן. בתקשורת, באינטימיות. זה יהיה מרתק לשנינו, ומאוד מענג. כל חוויה תהיה כמו טיפה קסומה שממלאת בריכה צלולה ומלטפת של אהבה וקירבה. כל צעד קדימה יתוגמל בעונג ורוך ושמחה. צעדים אחורה, או צעדים במקום - יתקבלו בהבנה ובעצב קל. אני אמשיך ללבות את האש וגם לנשוף על הלהבות, כך שהטמפרטורה תהיה אידאלית. אשקיע את כל כולי בזה. אהיה לך התגשמות החלום. האביר על הכוס הלבן. את תהי מסופקת ומאושרת. אני עדיין לא, את תדעי את זה. ואת תרצי שגם אני אהיה מאושר. ותחשבי שאם רק תתאמצי עוד קצת, תשתחררי עוד קצת, תאמיני קצת יותר... זה גם יקרה.
ואז יקרה אחד מהשניים.
או שאגיע למסקנה שאין סיכוי שאי פעם אצליח להיות מאושר איתך, ואז אתחיל בנוהל השמדה עצמית, שבסופו או שתזרקי אותי כי תהי כבר מעורערת לגמרי, או שאם יחלוף מספיק זמן ואראה שאת עדיין לא מבינה את הרמז, אעשה לך מיני פרובוקציות שאפילו את לא תצליחי שלא לראות, ואם גם זה לא יעבוד פשוט אסיים את זה בעצמי, למרות שאני מעדיף שלא, מטעמים ג׳נטלמניים.
והאופציה השנייה היא (ואותה חוויתי רק שלוש פעמים בחיי) שארגיש שאני לא יכול לוותר עליך. שאני אוהב אותך מדי. נמשך אליך מדי. שאת שווה את ההשקעה.
ואז אוותר ואכנע. ואתן לך את כולי. וארשה לעצמי לסמוך עליך ולהאמין בך ולפתח ציפיות. ועם הציפיות יבואו אכזבות. ועם האכזבות יבואו פרצופים, ודכדוכים. ואם לא תדעי להתמודד איתם, יהיו עוד יותר פרצופים. ואת תשתדלי להתאים את עצמך, כי תדעי כמה אני משתדל להתאים את עצמי, ואיזה ויתורים אני עושה בשביל להיות איתך. וכמה אני משקיע. ויהיה מתח תמידי, שיופג רק כשיהיה לי טוב, וכשאת תרגישי שאת עושה לי טוב. ופתאום לא כל כך יבוא לי עליך, לא כמו בהתחלה. והמחוות יהיו מנומסות ולא רוויות תשוקה. והכל יהיה כזה חצי כוח. ואני אשתוק הרבה. ואת תדעי מה כן מדליק אותי, כמעט תמיד. ואיזו ברירה תישאר לך? את תנגני על זה. על החולשות שלי. את תעוררי אותי בדרך הפמדומית שלימדתי אותך ברוב עמל, ותשאבי מזה את האהבה והעונג האפשריים. וזה לא יהיה מה שרצית. וגם לא מה שאני רציתי. ונמשיך לשתוק ולאכול. ונגיד שזו תקופה כזו. ונתחיל לחשוב מחשבות נפרדות, ולהתרחק בתוך האינטימיות.
דוקטור : נשמע כיף חיים. ממש. החלום של כל אישה. תגיד דן, אין דרך אחרת?
לא יודע, יש? אני מקווה שיש. שנים חשבתי שזה עשוי לעבוד, עם הפרטנרית הנכונה. שתהיה מספיק בטוחה/חזקה/נבונה ומתאימה לי כדי להתמודד איתי ואף לנתב אותי למקומות בריאים יותר. אבל נדמה שעם השנים נהייתי רק גרוע יותר, תובעני יותר, מתוסבך יותר, בררן יותר. אני בקושי מתמודד עם עצמי, איך מישי תתמודד עם כל זה?
דוקטור : אני נפעמת מאיך שאתה תמיד מוצא את הצוהר גם כשנדמה שאין מוצא. מחר נדבר על ה״בקושי מתמודד עם עצמי״. אני הולכת עכשיו. אני יודעת שסופ״ש ושעשוי להיות לך בודד ועצוב פה בתא. תשתדל להיות טוב לעצמך, בסדר? אם לא בשבילך, אז בשבילי. אוקיי?
לילה טוב דוקטור. חלומות מרציפן }{
