הז׳קט הסגול הזה מאוד יפה לך בשישי גשום כזה דוקטור. את נראית מאוד ביתית וצמרירית.
דוקטור : קאט דה קראפ דן, אני משתדלת להניח בצד את המחשבות שלי שאתה עלבון וסכנה למין הנשי. זה לא מתפקידי לשפוט. אולי זה נותן לעבודה שלי במקרה הזה ערך מוסף של שליחות, אם אצליח לעזור לך. אתה בכלל רוצה שיעזרו לך?
אני מניח שזה מאוד תלוי מה טיב העזרה ומה מטרתה.
דוקטור : אגיד לך מה אני רואה פה. אני רואה אדם עם חור שחור בבטן. בור עמוק ללא תחתית. הוא נוצר כתוצאה מחסכים חריפים בילדות. כשאתה לבד עם עצמך, הבור הזה מתבטא במלוא עוזו. אתה סובל. אתה בודד, עצוב, חסר ביטחון, חסר לך. לא טוב לך. אתה מרגיש חסר חשיבות וכוח. עלה נידף. ואתה רואה ילדה יפה, והיא מגלמת בעינייך את כל הטוב והשפע והאור והשמחה, כל מה שחסר לך כל כך. אתה מאדיר אותה בעיניי רוחך, ואם היא גם מחזירה לך תשומת לב אתה מרגיש בעננים. והכל קיצוני. האומללות של הלבד קיצונית, האושר של הביחד קיצוני. מה שקורה אחר כך, מטבע הדברים, זה שמתישו אתה נרגע ומתאזן, ואתם חוזרים להיות ״רק״ שני בני אדם, והיא כבר לא השמש בכבודה ובעצמה אלא בחורה נחמדה עם יתרונות וחסרונות. והיות שאתה כבר לא למטה, היא כבר לא למעלה, והרגש שקודם הרגשת, של אהבה יוקדת, קיצונית, עוצמתית ומעריצה, כבר לא קיים. אז אתה פונה למשחקי שליטה כדי לשחזר את התחושה ההיא, אבל גם במשחקים אתה הולך לקצוות הקיצוניים ביותר, כי פחות מזה לא מספיק. וזה חייב להסלים כל הזמן כדי להמשיך להיות אפקטיבי.
כבר הבנת לבד שהדרך הזו, בפעמים הרבות שניסית אותה לא עבדה, וכנראה לא תעבוד לעולם. ממש כמו שהתמכרות להירואין כנראה לעולם לא תסתיים בהפי-אנד.
מה שאני כן חושבת ששווה לבדוק זה, אם אפשר איכשהו לייצר דיפוזיה בין הקצוות. לתת לעולם הפנטזיה לגלוש קצת אל המציאות, ולמציאות לגלוש קצת אל תוך הפנטזיה, במטרה לעדן את הקצוות ולחזק את האמצע. ודבר נוסף שעשוי לעזור - לנסות למלא, או לרפד את הבור הזה בדרכים אחרות שאינן תלויות באישה. אני חושבת שאם תצליח להסתדר טוב יותר עם עצמך, לכשתגיע ה״היא״ הבאה שלך, והיא תגיע, אין לי ספק בכך - גם היא תצליח להסתדר איתך טוב יותר. אני רואה שלא התגלחת כל השבוע, ספר לי, איפה אתה נתקל בקושי להתמודד עם עצמך?
ובכן דוקטור, בתא המזויין הזה למשל אני נתקל בקושי להתמודד עם עצמי כשאני נתקל בקירות הבטון המזויינים. וגם לפעמים כשאני מתעורר אני נתקל בקושי בטרנינג. וגם כשמי שאמורה להיות בעדי ולעזור לי קוראת לי מפגע ועלבון לנשים סעעמק. את חושבת שזה נעים לי? את חושבת שכל החרא הזה עובר לידי בסבבה ואני משתעשע בו להנאתי הפרברטית? אלו לא סתם סיפורים דימיוניים שאני מספר לך, הייתי שם. באמת. זה באמת קרה, וזה באמת קורה, אני באמת כאן, ובזמן שאת סוגרת את המחברת והולכת לענינייך המשמחים אני נשאר פה עם כל החרא. וזה בסדר, אני כבר רגיל. כשאתחיל להיות לך קצת יותר מדי to handle גם את תקומי ותלכי כמו כולן. או שתישארי בגופך והראש שלך כבר יהיה במקומות אחרים בזמן שאמשיך להקיז את דמי ולנסות להבין מה לעזאזל אני עושה לא בסדר.
רוצה לדעת איפה קשה לי עם עצמי? הנה, קשה לי שאני צריך לעצור את עצמי כל הזמן. לא לבטא את הרגש שלי, לא להגיד מה אני חושב, לסתום את הפה, להתנהג יפה. כי אחרת הבנאדם השני לא יוכל להתמודד עם זה. קשה לי עם המחשבות שטסות לי במוח במהירות האור מהשניה שאני מתעורר. קשה לי עם הפחדים, עם התרחישים הרעים שעולים לי לפני הרבה פעולות. קשה לי עם הפגיעות והעלבון שאני מרגיש כשתשומת הלב לא נתונה לי באופן מלא, כמו בכל פעם שאת מקבלת סמס ומתעסקת עם הפון ואני מפסיק להתקיים. קשה לי עם חוסר האנרגיה שלי לפעמים, ועם עודף האנרגיה שלי וחוסר הנינוחות בפעמים אחרות. קשה לי להעסיק את עצמי בצורה לא פרודוקטיבית. קשה לי לא לעשות כלום וסתם להיות. קשה לי להירגע. קשה לי לחוות כיף לבד ולא דרך מישי. אם אני מונח כרגע איפשהו - אוטומטית ובצורה הכי טבעית - רע לי. אני צריך סיגריה. אני צריך משו לשתות. אני צריך משו לעשות. אני צריך מישי לדבר איתה. אני צריך ליצור משו. אני צריך לדעת לאן אני הולך. אני צריך לתכנן את המשך צעדיי. המצב הטבעי שלי הוא סבל ומלנכוליה. כדי לחייך - אני צריך שמשו טוב יקרה. מילים כמו ״אושר״ ו״הנאה״ ממש מעצבנות אותי. כשאני רואה אנשים שמחים אני מקנא בהם ונוטר להם על זה. כשמישי מספרת לי על משו שהיה לה כיף ולא קשור אלי, אני מקנא ומרגיש מוקטן ומושפל. או שאני בז לשטויות שמהנות אותה.
את מבינה דוקטור? מעולם לא למדתי לחיות. למדתי לשרוד, למדתי לפעול, למדתי לעבוד. למדתי להיות משימתי, תפקודי, דייקן ואחראי. לחיות וליהנות ולהריח את הפרחים וליהנות מהדרך - לבד אני לא יודע לעשות את זה. בכל רגע נתון אני מצליף בעצמי, דוחף את עצמי, מדאיג את עצמי, מבקר את עצמי. אני חווה כל חוויה במקביל בכמה רבדים - יש אותי שנמצא שם ופועל, אותי שמסתכל על זה מהצד ומנתח, ואותי שמסתכל עלי מלמעלה מנתח ומגיע למסקנות גלובאליות. והביקורת הזו מופעלת גם על האנשים שסביבי.. לרוב אני לא מבטא אותה... אבל יש מצב שהם מרגישים. ויכול להיות שאני לא מצליח להרגיש אהוב באמת, כי אני גם לא יודע לאהוב באמת. אני לא יודע איך ולא מצליח לאהוב את עצמי.
