מתחת לפרווה

אוףףףףף... 

יש לי חדשות טובות וחדשות, ממ, אחרות. 

הטובות הן שבשישי בלילה הלכתי לדאנג׳ן, לחגוג את סופו של שבוע מאוד פרודוקטיבי, וסגרנו שאני עושה הופעת פריצה אנרגטית (שני שירים) ביום ההולדת ה12 של הדאנג׳ן, ב20.11 . אצור ביצועים מיוחדים לרגל האירוע ויהיה סוחף ומרגש. :)) 

החדשות ה, ממ, אחרות הן, שאז ראיתי את האקסית. (מסתבר שהיא שם הרבה). והתחילו לרעוד לי הרגליים. חזק. נתקלנו, דיברנו, התיישבנו. דיברנו עוד, עד שהדליקו את האורות. נסענו אלי. התחבקנו הרבה, ישנו קצת. התעוררנו. קפה, אמבטיה, בטה טסטינג לאלבום. היא היתה תקשורתית וקשובה, נעימה ורגישה-יחסית אלי, וכמובן מקסימה ומלאת חיות, אך חומה שקופה קשיחה וגאה הקיפה היטב את איפה שפעם היה הלב שלה. סישנתי אותה ברגש רב וזיינתי אותה (זיון ראשון שלי מאז אוגוסט..סטיל גוט איט) והיא מצצה לי מציצת על, הלכנו לאכול בפונדק, דיברנו הרבה על חיינו לחוד וגם על יחסינו שהיו, חזרנו לעוד גמירות, וליוויתי אותה למונית בשבת ב2230. 

מה זה אומר? כלום. אין לה מקום עבורי בחייה הנוכחיים ומלאים בהרפתקאות מרגשות. היא עפה על עצמה ועל העולם, ואני תורם את חלקי הצנוע לתעופתה. היה לה פרץ געגוע, הושבע, והחיים ממשיכים. אם כי אני עדיין רועד. איתה זה תמיד מרגיש כמו תחרות, כמו משחק סכום אפס. אם היא מרוויחה זה אומר שאני מפסיד, ולהיפך. לא יכולתי לחוות את זה כחוויה חיובית ולהרגיש אהוב כשאני יודע שהיא עוד מעט הולכת וזה שוב מצב ביניים לא ברור. והבוקר התעוררתי עם אותו כאב מוכר, שידעתי שיגיע. אילו לא היו רועדות לי הרגליים מהרגע שראיתי אותה, אילו יכולתי לא לחפש אותה בעיניים מאותו הרגע, אילו יכולתי להגיד לה בכנות שאני לא רוצה לקחת אותה הביתה, אילו יכולתי שלא להימשך אליה ולא לרצות אותה..אילו, כשהסתכלתי בעינייה, לא הייתי מרגיש עד כמה עמוק וחזק היא חרוטה לי שם בפנים וכמה אני אוהב אותה -  אז הייתי נוהג אחרת. 

הו וול, מזל שיש כל כך הרבה לאן לתעל את האנרגיות השוצפות האלה.