לפני 20 שנים. יום שני, 31 ביולי 2006 בשעה 13:32
בעיני רוחי המיוסרת ראיתי חבורה של ערבים ורוסיות, משפשפים את דפנות סורגי הכלוב מכל החרא שדבק בהם, משמנים את הצירים, צובעים איפה שהחלודה אכלה את הצבע, פותחים את החלונות בקירות השחורים שמקיפים אותו, מרימים את בדלי הסיגריות ומנגבים את השפיך שדבוק לרצפה.
אני נלחץ כשאין כלוב, נכנסתי למסנג'ר (מאורע דו-חודשי) אבל גם שם לא היה ממש עם מי לדבר. איזו הפתעה. וכל זה כשאני חווה צהריים של בערה רגשית, כאב של רגשות לא פתורים ורעב ובדידות משתוללים בתוכי, עד שפניתי לטיפול אצל ד"ר סמירנוף הותיק. אני אמן, מותר לי לשתות בצהריים כשרע לי.
לקוח אמר לי היום שהשמנתי. נבלה. אני מפצה על חסכים רגשיים באכילה של מזון טעים. הצרה היא שזה לא עובד. בסוף אני נשאר גם עם החסכים וגם עם עודף משקל. מה זה משנה בעצם, אני בזוגיות מאושרת, אני דום נערץ, אני יכול לעלות גם מאתיים קילו.