הפרקט ג'יפה. שאר הבית די מסודר פחות או יותר אבל הפרקט מספר את הסיפור, עם כתמים, שאריות מזון, ושיכבה בעובי כמה מילימטרים של טינופת. הבית צריך ספונג'ה, ולי אין מוטיבציה לעשות.
אתמול עבדתי רצוף עד אחת בלילה, ובחצי השעה שהיתה לי לצורכי מנוחה היא באה אחרי למיטה והתחילה לחפור, מבלי שהיה לה משו ממשי לומר. ובאמת שאין כל כך מה לומר. המחשבות שהעליתי אתמול לא היו טענות אליה, הן היו טענות על המצב. אני לא כועס עליה, אני פשוט מרגיש היטב את המחיר שאני משלם עבור הזוגיות. יש גם תמורה בעד האגרה, והתמונה בטח שלא מונוכרומטית.
אהבה. כשאיננה רודפים אותה, כמהים אליה. כשהיא באה ההתרגשות שוברת שיאים. כשהיא נשארת היא מצהיבה, כמו סיר עם תבשיל שמונח במקרר כמה ימים. אני מרגיש שינויים בי, שינויים שכבר עברתי בעבר, במערכות היחסים הקודמות שלי. לכן אני אומר, הטענות שלי לא אליה, הן אלי ואל המצב.
פתאום אני מגלה שאני חושב, חושב היטב לפני שאני כותב. אין מעצור אפקטיבי מזה. לא כתבתי שירים חדשים מאז ינואר. השיר האחרון שכתבתי (להתבגר) יצר בזמנו מעין משבר כי היא פירשה אותו בצורה לא נכונה. אתמול בלילה עברו לי מחשבות סודיות, כאשר בכלל לא ידעתי שיש לי סודות. סודות רגשיים, דברים שאסור, לא כדאי לומר. בעבר הייתי משפריץ את כל המחשבות הסודיות בבלוג. היום אם אני כותב קצת בשטף ובלי יותר מדי מחשבה כועסים עלי ואומרים שאני עושה טרור.
אין פה נכון ולא נכון, אין צדק מוחלט. אין טוב ורע. יש בזוגיות וברווקות יתרונות וחסרונות, וכל אחד בוחר לו מה נכון לו בכל שלב של חייו. ואני יודע שביום ה ז ה בעיקר בא לי לבד. לא רוצה 'לדבר על זה', לא רוצה לראות פרצוף עצוב ומבולבל מול עיני. לא רוצה להיות מחוייב לבילוי זוגי ספציפי, ולא רוצה לחשוב לפני שאני כותב. לא רוצה להביט אל העתיד ולראות אותה שם איתי, לנצח. גם זו סוג של בדידות, הבדידות שבתוך קשר זוגי. זה סוגר, זה מחניק, זה מגביל את הדמיון ומצמצם את המנעד הרגשי.
לא רוצה " ל ד ב ר ע ל ז ה " כי אין על מה לדבר. זה לא קשור אליה. זה לא קשור לשומדבר שהיא עושה או לא עושה. זו התחושה שלי, ביום זה, ברגע הזה, ופעם זה היה לגיטימי, להרגיש דברים כאן ועכשיו.
לפני 18 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 7:47
