אתמול בלילה לאחר שחזרנו מהשופינג מרחנו קצת זמן, היא הלכה להתקלח, אני סידרתי את הבית ועשיתי אווירה עם נרות והכל והלכתי להתקלח גם אני. השעה היתה קצת אחרי 11 כשהזמנתי אותה למיטה. שכבנו מחובקים קצת והתפתחנו בהדרגה לזיון קצר. היא במחזור, ולא הזדיינו שבוע כך שמראש לא היו לי ציפיות מי יודע כמה מעצמי ומהזיון. היה נחמד. אח"כ הייתי קצת במחשב ואז הבחנתי שכבר אחרי חצות. תהום היתה במיטה, ערה. שאלתי אותה אם היא לא רוצה ללכת לגנון כפי שדיברנו, ושאם כן כדאי שתתחיל להתארגן.
הלכתי למחשב ושמעתי אותה מתארגנת במקלחת. כששמעתי שהיא כבר בהליכי איפור מתקדמים (עם האיפור החדש שקניתי לה) הלכתי להתלבש גם אני. יש לי משוואות חישוב בדברים האלה, אני שונא להיות מוכן לגמרי ולחכות עוד המון זמן עד שהבחורה תהיה מוכנה, כך שאני מתחיל להתארגן מאוחר בעזרת מקדמי חישוב שונים. כשהתלבשתי לא הייתי מרוצה במיוחד מאיך שנראיתי. העדר הפעילות הגופנית באוגוסט נותן בי את אותותיו.
הייתי כבר לבוש, ריחני, ועם ג'ל בשיער ונעליים, ואחרי שני רד בול ללא אלכוהול עקב האנטיביוטיקה, כאשר הצצתי במקלחת וראיתי אותה עם האיפור מחוק, עומדת מתוסכלת מול הראי. היא אמרה שלא יוצא לה טוב האיפור עקב לחץ הזמן ונראתה אבודה. שאלתי אותה אם היא בכלל באמת רוצה ללכת, ושהיא לא נראית כאילו היא רוצה ללכת. היא שתקה מעט ואז הודתה שלא. "אני מעדיפה להיות איתך" אמרה, משפט שנשמע לי חלול ודפוק.
הורדתי את הבגדים ולבשתי שורטס וגופיה.
אמרתי לה שחבל שלא אמרה את זה קודם, לפני שהתארגנתי, לפני ששתיתי רד בול באחת בלילה, והלכתי לאולפן כעוס ואפוף מחשבות. יכולתי ללכת לבד, אבל כבר יצא החשק, גם בעקבות המשפט שלה של ה"מעדיפה להיות איתך" שרמז שאם היא לא הולכת היא כמובן מצפה שגם אני לא אלך.
אז זהו? לכאן הגענו? לפתע הרגשתי מרומה. הנה, נהיינו זוג נורמטיבי עייף ומפוהק, משמינים מנחת, נעדרי התרגשות וחיות. מושקעים בעבודה ובגידול הילדים, מוותרים זה לזה, נאמנים ומסורים, אבל נעדרי תשוקה ועניין. לפתע סכר המחשבות נפרץ, והתחלתי לחשוב שאולי זה לא מקרי, הפרווה המתדלדלת, המיניות הדועכת, הכתיבה המתמעטת, ההתרחקות מאנשים, התחושה שהביטוי נהיה רדוד ומסורבל.... הקהות הזו. אולי זה לא רק באשמת הקיץ, אולי זה בכלל לא בא ממני. אולי אלו בעצם המסרים התת קרקעיים שלה.
אולי זו הקנאה שלה, אולי החרדות. אולי זו המסורת הקונספירטיבית הנשית עתיקת היומין, לתפוס גבר, להאחז בו, ולמצוץ לאט לאט את תמצית החיים שלו. להיכלא יחדיו בכלוב של זהב ולקרוא לזה אהבה. געגועים החלו לשטוף אותי, למי שהייתי, להתרגשות שהיתה פעם, כשהייתי לבד. למיקוד, לתעוזה, לכל החוויות המסעירות שהייתי עובר, חרף כאב הבדידות.
עופרה מהמכולת אמרה שכנראה שתהום לא מאוהבת בי יותר. "כשמאוהבים לא משמינים, אין תאבון"... אולי זה נכון, שההתאהבות שלנו נגמרה ועכשיו אנחנו ממשיכים מאינרציה ונוחות, ואני לא חושב שאני מוכן למות רגשית עדיין.
לפני 18 שנים. 30 באוגוסט 2006 בשעה 8:10
