אני מתחרפן כאן.
יש לי כחמש גביות לעשות, חצי שעה עבודה, ואחריה עבודה אולפנית מרגשת דווקא, אבל דווקא בא לי לדלג על הגבייה וללכת ישר לעבודה האולפנית המרגשת (אך הקשה ומאתגרת) . הבעיה שזה מה שעשיתי כל השבוע. עכשיו זו הזדמנות האחרונה השבוע ואם לא אעשה את זה אכעס על עצמי כל הסופ"ש ובצדק. אז בחרתי באופציה השלישית, לכתוב על זה לבלוג.
האשה התקשרה וניסתה לשדר עסקים כרגיל אבל אצלי בלב העסקים לא כרגיל ואני סוג של אלרגי. מרגיש שאני צריך להתפוצץ. אני שונא להיות בוגר. לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה. לא משלמים לי בשביל להיות בוגר. משלמים לי בשביל לבטא את התחושות העמוקות והקשות ביותר שאחרים מרגישים ולא יודעים לבטא. אני משתמש בכלים בוגרים, בנסיון, באינטואיציה, בידע. אבל היצירה עצמה, הצלילים, המילים... זה הכל טהור, ילדי, ראשוני. אחרת זה זיוף אחד גדול.
אני לא מרגיש אהבה, חיבה, פיוס, משיכה, רגיעה. אני מרגיש סלידה ורתיעה, אני מרגיש שאוב אנרגטית, מקוצץ כנפיים, קשור ברגלי אל האדמה ולא יכול לעוף. ואני אמנם חרמן, אבל קשה לי לראות את החרמנות ממומשת איתה. לא בגללה, בגללי. אוקיי? אני אשם. אני הדפוק, אני המתוסבך, אני הלא-סגור-על-עצמו-והמקטר-ללא-הפסקה.
לפני 18 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 9:11
