הלילה חוויתי את השעמום המוחלט. כמו נקודת האפס. שיעמום טהור ונקי, חף מכל שיקול, נתון לחלוטין לנסיבות השרירותיות שהביאו אותו, כעלה נידף ברוח שאין עכשיו כי עוד קיץ.
מלכתכילה הערב לא בישר טובות, החלטורה שלי היתה סתמית, תהום חזרה מהמופע של הלובים עם עיניים זורחות אבל לא בשבילי, הייתי עייף, מדוכא, סחוט. הלכנו לגנון, בדרך רבתי עם נהג המונית, התיישבתי על הבאר וחוויתי את השעמום המוחלט. תהום הסתובבה, בינתיים עמוס ניגש וסיפר שבחמישי הוא היה צריך לגרד אותה מהספה, לגרש את העבדים שליקקו לה את הרגליים ולהזמין לה מונית, מרוב שהייתה שיכורה.
המשכתי להשתעמם.
המשכתי להשתעמם עוד.
ואז אמרתי לה שאני הולך ושאשאיר את המפתחות מחוץ לחור המנעול. היא נשמעה שמחה, וכאילו חוותה הקלה.
אכלתי שווארמה בדרך, בעודי פוסע על סלמה.
מחר בבוקר באים אלי כל כוכבי ערוץ לוגי להקליט שיר לכבוד ראש השנה. הבית ג'יפה ואני אצטרך לקום מוקדם לעשות נקיון מהיר. אני מרגיש מרוקן, אבל יודע שמחר אתפקד ללא כחל וסרק, כמו מניאק שרודף אחרי הדולר, הדולר שמחזיק את הבלונדה, הדולר שעושה את החיים, שבלעדיו מה שנשאר זה רק היעדר הדולר וכמיהה אליו.
מוסיקה תמורת דולרים. רגשות בשביל כסף. זונה.
השעמום המוחלט, הבדידות המוחלטת, גראונד זירו.
אין לי אפילו כוח לחשוב אופרטיבית. מניח שזה ידחה למחר, יחד עם שאר הדברים.
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2006 בשעה 23:57
