לפני 20 שנים. יום רביעי, 6 בספטמבר 2006 בשעה 5:21
הנשמה רוצה לעוף, אבל כלואה בתוך הגוף הכבד. התודעה גועשת, אבל בין הקירות שתוחמים אותה, כמו מים בקומקום חשמלי שהסוויץ' שלו התקלקל ולא נכבה אוטומטית. המים רותחים ורותחים, מתאדים לאט, עד שבסוף ישרף הקומקום.
מה הטעם, מה הפאקינג טעם בכל הקיום הזה? בשביל מה זה טוב בכלל? אני מנסה להפליג במחשבותי לעבר איזשהו יעד, יבשה נכספת, אבל אפילו במחשבות הכל ים עמוק וגלי, צפון דרום מזרח ומערב, רק אוקינוס רחב ידיים, והספינה נוטה לשקוע. האספקה אוזלת, המלחים מתמרדים. לתוכי אין חשק לדבר. הרום התאדה כנראה או משו, כי אפילו לדפוק את הראש ולשכוח מהכל כבר אי אפשר.
אני הולך ואוזל, ואין הרבה מה לעשות בנידון.