מאז שהתחילה העונה הקבוצה שלי רק הלכה והשתפרה. חרף פציעות חוזרות ונשנות של וולי זרביאק, והעובדה שחלק מההרכב כבר לא צעיר כשהיה כשלקחתי איתו שלוש אליפויות ברצף בNBA 04, המשחק הקבוצתי הלך והשתפר, וכך גם היכולת האישית של השחקנים. אמנם קיבלתי עקיצות מבעלי הקבוצה מדי פעם שאני לא עושה מספיק סקאוטינג או אימונים, אבל גם הוא לא יכול היה להתעלם מהתוצאות. חודש וחצי לפני הפליאוף, ואני מוביל את הליגה ואת הפאוור ראנקינגס, הכוכב שלי קווין גארנט היה המצטיין במשחק האולסטאר, העליתי את רמת הקושי מ2 ל3 (מתוך 4) והאליפות הרביעית שלי עם המינסוטה טימברוולבס נראית בלתי נמנעת.
יש רק ענן שחור אחד בשמיים הבהירים שלי. קבוצת הפיניקס סאנס, ובמיוחד הרכז המנייאק שלה סטיב נאש. המנוול הזה חוטף כדורים על ימין ועל שמאל, לעולם לא מחטיא מהקו, צולף שלשות, ומוסר אסיסטיים ממצבים בלתי אפשריים. והוא אפילו לא כושי, כולה לבנבן קנדי רכרוכי ומכוער עם שיער ארוך ופרצוף שדורש סטירה. וול, הפסדתי להם כבר כמה פעמים לאורך העונה, נדמה לי שניצחתי משחק בית אחד אבל זה היה ברמת הקושי הקודמת, והיום כבר פעמיים הפסקתי משחק נגדם לקראת הסוף כשהם פתחו פער של מעל 15.
וזה לא שלא ניסיתי, הו לא. נאבקתי בכל כוחותיי, נלחמתי בהגנה כמו אריה ונכנסתי באומץ לתוך היער השחור של שחקני הפנים שלהם. לרוב זה הסתיים באיבוד כדור. משום מה, נגדם אף שלשה לא נכנסת, כל התקפה שניה מסתיימת באיבוד, השחקנים שלי נודדים בצורה מסתורית אל החוץ, או מוסרים ישר לידיים של נאש הגועלי. נסיונות הטבעה בטוחים נגמרים בהחטאות, מתפרצות נעצרות על ידי שחקני היריבה שאיכשהו מספיקים לחצות את המגרש במהירות האור ולהתייצב, לייאפים פשוטים קופצים החוצה, כשהם כבר כן מחטיאים הם כמובן לוקחים אופנסיב ריבאונד, וכשאני כבר כן מצליח להוביל, המחשב מתחיל לקרטע קצת מהעומס והתמונה נהיית מקוטעת ורועדת מה שכמובן עוזר למחשב הרמאי המטונף.
אני לא רוצה לחשוב בכלל על מצב שאהיה תלוי בחסדיהם בפלייאוף, ואני חייב ללמוד לנצח את החלאות, אם אני רוצה להניף את הגביע. אולי אני צריך להתחיל לקחת סטרואידים.
ולמי שמתעניין לדעת 'מה חוץ מזה',
וול...
חוץ מזה אין כלום.
לפני 18 שנים. 14 באוקטובר 2006 בשעה 17:21
