איזה עצבים. שוב מסתבר שלכל גן עדן יש את הגיהנום שלו בחצר האחורית. בסוף היא חזרה אתמול בחצות וחצי, העברנו שעה כאשר היא מקפלת את הכביסה שכיבסתי ותליתי והורדתי, ואני יושב על הרצפה כי כבר נמאס לי מכיסאות, דיברנו על העבודה שלה וקצת על ענייני דיומא. הלכנו לישון באחת וחצי עם נשיקה יבשושית, והבוקר קמתי לפניה להתחיל לעבוד. היא התעוררה בתשע, ובכמה דקות שהיו לנו יחד ישבנו ודיברנו עוד על העבודה שלה ועל ענייני דיומא.
אני באמת שמח בשבילה שהיא עושה עבודה שמעניינת אותה, אבל אני לא כל כך שמח בשבילי. ההשפעה של זה עלי ועל הקשר שלנו היא ברורה ומיידית. ברגע שהאינטימיות והתשוקה נדחים לגטאות זמן מבודדים כמו הסופ"ש, כמעט שקוף שיום שישי יוקדש למריבות. זה מתבקש. זה בעצם במקרה הטוב. יכול להיות ששישי יוקדש לשתיקה רועמת ורק שבת למריבות. אולי מן הראוי להרביץ לה כבר הלילה, להקדים תרופה למלכה, אבל למי יש כוח להרביץ או אפילו לעשות סקס בסיסי בחצות הליל לאחר יום עבודה סידורים ובדידות שמתחיל לפני שמונה בבוקר, ועוד למישי שבעצמה סיימה יום של 15 שעות ונראית מרוטה וכבוייה כגופת כלב בכביש הערבה ביום שמש חם.
אז הפתרון המתבקש זה לשנות את התחושה הפנימית, מרעיבו שבע הרי, ולעבור לדלק אחר, של יצירה ובנייה אישית, של אינטראקציות ידידותיות עם אנשים אחרים, של עצמאות רגשית ושל לא לשים זין. אם כבר לבד אז שיהיה בתרועה. ולא, אני לא מדבר על לבגוד חלילה, אבל אני לא מתכוון לשבת בבית ולבכות על מר גורלי. אני לא רוצה לשלם שום מחיר על העובדה שהיא רק ישנה ומתקלחת כאן.
אם הקשר שלנו כזה מיוחד ושווה שימור יואיל נא (הקשר) להוכיח את עצמו גם במצב הזה ולא במתכונת של הקרבה או ויתור קיצוני. וחברה שרואים אותה עשר דקות בבוקר ושעה מאוחר בלילה+פה סופ"ש ללא קופיף או יומיים חופשיים (שבהם היא תצטרך להספיק לטפל גם בשאר האספקטים של חייה שלא מטופלים עקב העבודה, ושלי מן הסתם לא יהיה בהם חופש) זו לא החברה שהייתי מצייר לעצמי בדמיוני. בשביל זה לא צריך חברה, אפשר פשוט להיפגש לזיונים מתי שמתאים.
ההפקה הנוכחית שלה תמשיך למשך עוד חודש, כאשר אולי יהיו לה כמה ימים חופשיים באמצע. חודש. חודש! אני קורא דברים שכתבתי בבלוג לפני חמישה ימים והם כבר מרגישים כמו היסטוריה עתיקה. חודש? אני יכול לחצות גלאקסיות רגשיות בזמן הזה.
די, נשבעתי, נשבעתי לעצמי שלעולם לא יהיה לי רע יותר בזוגיות. בלעתי כל כך הרבה חרא בחיי מאשתי הראשונה והאקסית, למדתי גם בסבל רב להיות רווק ולחיות לבד, ושזה לא יהיה נורא כל כך. כנראה שזה נכון, אני טוטאלי ותובעני.
לפני 18 שנים. 12 באוקטובר 2006 בשעה 8:50
