מתחת לפרווה

הבוקר התעוררתי מקריאה פתאומית 'מאמי גשם!' . הייתי מאוד ממורמר בשבועיים האחרונים בנושא הזה, והתחלתי לחשוב שזה משו אישי של אלוהים נגדי, ושלא ירד עלי גשם כל החורף. עוד ועוד אנשים סיפרו סיפורי ניסים ונפלאות על הגשם והריח של הגשם ורק אצלי היה יבש כמו כוס של מורה לחשבון. קמתי מיד ורצנו למרפסת... השמיים היו אפורים-כתומים של בוקר, וגשם חזק שטף את פלורנטין. התחבקנו. בהינו קצת במים הרבים, וחזרנו למיטה אך לא יכולתי להירדם שוב... הלכתי למטבח והכנתי חביתה שמילאה את כל הבית בניחוח פריזאי שכזה.

ואז קרה דבר מוזר. לפתע נשמע קול של משו גדול מחליק ונופל, ומשו מהותי השתנה בשדה הראייה שלי. הצצתי מהחלון וראיתי שהבוגונוויליה המפלצתית שבחלוני (ובחלונות כל השכנים גם) פשוט צנחה והתקפלה לה לכיוון דרום, מגובה של שלוש קומות לגובה של קומה אחת.
הבוגונוויליה הזו ואני יריבים וותיקים. בחודשים האחרונים התנהל מאבק מוחות עיקש בינינו, כאשר אני מדי שבועיים גוזם את החלק שצמוד למרפסת ולסלון, ואילו היא שבה ומצמיחה עלים חדשים ירקרקים ולוחמניים וענפים אימתניים ומנוולים. היא ענקית המפלצת הזו, ומשתרעת בין כל הבתים והגגות, בנפח של עשרות מטרים. היא יושבת על בורות הביוב, וכנראה שהחרא שלנו הוא דשן פורה מאוד. בכל מקרה, כנראה שהעובדה שהיה לה קיר אחד פחות להישען עליו+טיפות הגשם הכבדות והרוח הכניעו אותה, והיא שוכבת עכשיו על צידה מובסת, מה שפתח מאוד את שדה הראייה מהסלון והמרפסת ויש עכשיו הרבה יותר שכנים לנסות להציץ להם.

תהום התעוררה מהרעש וקראתי לה לבוא לראות, ואז היא התגרתה מהריח והכנתי לה גם חביתה. הוחלפו הרבה מבטים מאוהבים בינינו, והתחבקנו וגם קצת הלכנו מכות והזדיינו. זה מעצבן אותי, כמה אני מאוהב בילדה הזו. 'די, אל תסתכל עלי ככה' היא אמרה בעצב בעודי בוהה בה מתאפרת... אני מניח שהיה לי מבט כלבלבי, של גור מעריץ...