בימים האחרונים עבדתי (לא מעט), נסעתי לרחובות וטיפלתי בקופיקו (הרבה), ישנתי (גם הרבה) ואכלתי (המון). זהו בערך. מאז יום רביעי, אחרי שאפילו זיון ונילי לא ממש הצליח, גם הפסקתי לנסות לעשות סקס, לחשוב על סקס, לרצות סקס. מגע גופני הפך עבורי לבלתי נסבל. גם החיוך אבד, אפילו שהייתי אצל שיננית וזה כבר לא פדיחה לחייך. אני רוקד לחליל החובות, ללא חדווה או מוטיבציה. עושה מה שצריך. המציאות עוברת עלי כמו מכבש ואני משתדל להוריד את הראש ולתת לה לעבור.
חלקה של בת הזוג בהפקה סויים במפתיע, שלושה שבועות לפני הצפוי. זה לא משמח. גם כי זה מאכזב בשבילה, וגם כי עכשיו היא שוב מובטלת ובחיפושי עבודה. כשהיא תמצא, זה יהיה השינוי המהותי השישי במצב התעסוקה שלה בחמשת החודשים האחרונים. היא חטפה שפעת בסופ"ש, והכנתי לה מרק עוף ותה עם דבש והבאתי לה מיצתפוזים. עודדתי אותה לנוח. חיבוקים וליטופים לא יכולתי לתת. המגע כואב לי, מעצבן אותי.
אתמול יצאתי עם קופיקו ל'הרפתקאה' בחורשה שמאחורי המנזר באבו-כביר. הכנתי לי קיין מקנה סוף, וכל פעם שנקרה ענף בדרכי היכיתי בו כדי שיתלש. קופיקו אסר עלי להמשיך, בטענה שזה פוגע בצמחים. בלב החורשה, הוא לקח מקל והחדיר אותו לתוך קן נמלים על מנת להוציא את הנמלים ולאסוף אותן בקופסא שהכין מראש. הוא לא הפסיק עד שלקח בשבי את כל הנמלים כולל המלכה (כך הוא לפחות טען) ואין לי ספק שאם היה בית דין של נמלים הוא היה מועמד למשפט על רצח עם. העיקר שלי אסור להכות בצמחים. בערב אמא שלי באה להחזיר אותו לרחובות, וירדנו שלושתינו עם בלונים וזיקוק ושרשרת מנצנצת ושרנו לה היומיומולדת והבאתי לה דיסק עם שירים רומנטים משנות החמישים של המאה הקודמת, וקופיקו הביא לה ציור שעשה על צלחת חד פעמית. נראה לי שהיא שמחה.
בלילה אכלתי טים-טם עם תה והלכנו לישון, באחת עשרה, כמו בלילה הקודם.
לפני 18 שנים. 22 באוקטובר 2006 בשעה 7:08
