נדב עזב היום את מקום עבודתו אחרי ארבע שנים. ארבע שנים ארוכות בהן נאלצתי להקשיב כעניין שבשגרה לסיפורים שהלכו והתארכו על כמה שהבוס שלו הוא אבנוקשס פאק ואילו פנטזיות יש לו בראש לגביו (רמז-לאאא מיניות). היה עצוב לראות את הכאב התמידי שהיה מנת חלקו, את הציניות החריפה שצמחה כמו מוגלה על פצע, ואת נסיונותיו החוזרים ונשנים להכשיר בעיני עצמו סיטואציה מסריחה...
אבל כמו הגבר האמיתי שהוא...הוא אסף בעצמו את האומץ לעזוב...עכשיו הוא כמו אפרוח שבקע מהביצה...חולמני, מבוהל, צהבהב פרוותי וחמוד...
מדי פעם בחיים אני מוצא את עצמי נאלץ לעזוב מקום שהוא לא טוב לי....לפעמים הסיבות להישארות הן פרקטיות ולפעמים היקשרות רגשית...לפעמים קל להיקשר דווקא לדברים שלא טובים לנו...
היה קשה לברוח מהבית מגיל 16, לעזוב את התיכון, לעזוב את רימון אחרי שנה בגלל כל הפלצנות והג'אזיות...(בעעע) היה גהינום מנטאלי להביא את עצמי למצב שיכולתי לדמיין חיים אפשריים ללא אשתי הראשונה, היה גהינום פיזי לעזוב אותה (+: , להפסיק לחלק עיתונים אחרי 4 שנים ולעבוד רק במוסיקה, לנתק את הקשר עם ההורים כשהם עלו על כל העצבים...להיפרד מהאקסית החורף הזה היה הכי קשה...לא חיכיתי שתיגמר האהבה...לא רציתי לשנוא אותה...
כל מקום רע שעזבתי רק חיזק אותי והביא לי ברכה וצמיחה בהמשך...בדרך כלל אחרי תקופה לא קלה (אני שונא את הביטוי הזה-"לא קלה"..זה כזה רפי רשף...)
אני אוהב אותך נדב, ומאחל לך המון המון הצלחה!!! יהיה חם ומגניב...
לפני 19 שנים. 17 באפריל 2005 בשעה 13:07
