מלשבת ולחשוב על זה לא תמצח טובה, אני אומר לעצמי.
אני מרגיש את האובדן מאוד חזק, ואני עוד לא מעכל. זה מרגיש יותר כמו פרידה זמנית שכזו, מה שהופך את כל הכאב למיותר. זה כאילו כל המוח תקוע על נקודה אחת, ועוד מסרב להבין ולהתקדם הלאה. זה טבעי, זה השלב הראשון, ואני עוד מאוד בתוכו. אתמול בלילה, כשהלכתי לישון, הוצאתי את המפתח בחור המנעול. היתה לי פנטזיה, שהיא עולה על הטרנטה ונכנסת בשקט, ומתחפרת איתי במיטה. הצד הבוגר יודע שזה לא פתרון לכלום, אבל עדיין, הוצאתי את המפתח מחור המנעול, וכשהתעוררתי ב4 בבוקר רועד מקור חשבתי על זה שהיא לא באה.
אני חושב על כל מה שהיה לי איתה, ושאם הייתי מתאר את שביעות רצוני כ75 אחוז זה עוד היה בקמצנות. היה שם המון, יש שם המון. זה קורע את הלב, זה משתלט על התודעה, זה לא מרפה ולא נותן מנוח.
שטפתי את הר הכלים במטבח ועשיתי כביסה. הלב נצבט כשתליתי את הג'ינס והגופיות והתחתונים שלה. בפעם האחרונה? אילו רק יכולתי להיות מאושר, להסתפק במה שהיה לי איתה, להירגע, ולחכות לשיפור בסבלנות.... זה היה פותר כל כך הרבה. חוסך כל כך הרבה כאב וצער. אני צריך להתקלח, ולשאוב אבק, וכדאי אולי גם לאכול משו.
אני לא יודע אם אני מסוגל לוותר עליה.
לפני 17 שנים. 20 בנובמבר 2006 בשעה 9:16
