בצהריים קיבלתי את ההזמנה של הידידה הנשואה האדמונית בעלת החזה המפואר, והיא אספה אותי בביצ'מוביל שלה ונסענו לד"ר שקשוקה. היה אחר צהריים מקסים, דיברנו, והיא היתה חמה ואמפתית, התקשורת מאוד זרמה בכל הרבדים, והאוכל הטריפוליטאי (היא הזמינה בחוכמה את ארוחת הטעימות) היה מחמם וטעים... תודה לך, אדמונית...}}}{{{
זה היה צעד נבון להיענות להזמנה, למרות שהיו לי היסוסים וחרדות. בסופו של דבר זה נתן לי משו להתכונן אליו במהלך הבוקר, והציל אותי מהחפירות האינסופיות שלי על עצמי. נסעתי לרחובות להביא את קופיקו, במצב רוח מעודד יותר. אני מרגיש עכשיו שיהיה נכון לתת למהלך את המרחב שלו, ולא לנסות לחזור רק כי כואב ועצוב. זה לא קרה סתם, משום מקום, וצריך לראות מה יהיה עכשיו. אהבה, עזה ככל שתהיה, לא מספיקה לכשעצמה. צריך שהקשר יעבוד.
אני רוצה להאמין שאני חזק מספיק לשאת את הכאב. ואני רוצה לחשוב שזה צעד שיוביל לדברים טובים, גם בשבילי וגם בשבילה.
עכשיו אני הולך לבלות זמן איכות עם קופיקו ואז יש לי עבודה עד חצות. כואבות לי הכתפיים והראש, אני עייף ועדיין מלא בכאב, וכמו שהאדמונית אמרה, 'זקוק לפינוק באופן דחוף'.
לפני 19 שנים. יום שני, 20 בנובמבר 2006 בשעה 14:16