סוף היום.
ביליתי זמן איכות עם קופיקו. הוא הציע שנצייר דינוזאורים. הייתי קצת בחששות, כי הוא מצייר הרבה יותר טוב ממני. בכל מקרה לקחתי טוש וזרמתי עם הרגשות. יצא לי מפלצת פסיכדלית וקצת קוקסינלית, בהמון צבעים ובלי פרופורציה של ממש, אבל הוא התלהב מהציור שלי והתבאס משלו ונחסם אומנותית. בסוף הוא צייר שלושה קטנים, ועברנו לשחק טאקי.
אחר כך שלחתי אותו להתקלח השכבתי אותו לישון עם סיפור (קניתי לו שווארמה בדרך מרחובות)
הוא נרדם מהר, ואז הגיע הלקוח שחפר לי במוח.
זהו.
נגמר היום. אני קם בעוד שש וחצי שעות להחזיר אותו, אז יותר מדי זמן לאומללות אין.
העצבות שוטפת אותי. הבדידות. החרדה מהבאות, הזרות, הניכור.
אני מתהלך כאילו בלי עור, חשוף לגמרי. רגיש. יש בי בכי גדול שגודש לי את העיניים והמוח, ושרירי הפנים.
התפללתי היום לאלוהים, וביקשתי את עזרתה. שתיתן לי כוח להתמודד, שתעזור לי לראות את הדרך הנכונה, שתקל עלי במה שאפשר.
אני נחרד מהמחשבה שהיום יגמר ככה, עכשיו, בהליכה שקטה לישון... כל כך לבד, כל כך בכאב, כל כך בלי נחמה.
לפני 18 שנים. 20 בנובמבר 2006 בשעה 21:43
