מתחת לפרווה

החלטתי לתת לזה צ'אנס.

לנסות להיפרד, בלב, באמת.

מהמקום שאני עומד עכשיו זה נראה כמו החלטה טובה, חרף הגעגוע והכאב החריף. אני רואה את הרצף שהוביל לזה, אני מבין את ההגיון שעומד מאחורי זה. לפרקים, אני אפילו מצליח להרגיש את זה. יצאתי לסיבוב סידורים ונקלעתי לשיחות עומק עם הקצב, הירקן, אבל השיא היה בבנק. בבוקר כשחזרתי מרחובות ביקשתי מאלוהים שתשלח לי היום דברים טובים. כשירדתי לסיבוב חיכתה לי בתיבת הדואר מעטפה עם צ'ק.
כשהגעתי לבנק היה תור רק של איש אחד, וכאמור שקעתי בשיחות עומק עם הפקיד והפקידה ה'לא פעילים'. הפקידה הביצ' המרובעת שאיתה אני מפלרטט כבר כמה שנים שאלה אותי 'חזרת לבלונד? מה קרה?' עניתי שנפרדתי מחברה שלי. 'ומה, זה יעזור לך להשיג חברה חדשה? כי נראה לי שאם כבר הפוך...' עניתי שלא כולן מרובעות כמוה ושיש דווקא הרבה בחורות שאוהבות אותי מוזר.

כשהגיע תורי ואמרתי שאני רוצה להפקיד, גיחכה הפקידה ואמרה 'להפקיד? אתה?? זה די נדיר....' והפקידה השניה, הביצ', ענתה לה 'שלא תתבלבלי עם הפעולה' לקול צחוקו הרועם של הפקיד השלישי.
בסוף היא לקחה את הדחקה עד הסוף וסימנה קו מודגש מתחת למילה 'הפקדה' בטופס.
אמרתי 'השפלות בבנק...אני לא מאמין....וחשבתי שרק אני סוטה כאן'...וכשאמרתי את המילה 'השפלות' הבחנתי בזיק של ריגוש סדיסטי אצל הפקידה הביצ'.

אניווי, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחזור להיות תוכי שמח וסוער וצבעוני ויצירתי, ואני רוצה להרגיש טוב, ולחוות חוויות מרגשות וחיוביות, ואני רוצה להופיע ואני רוצה לכתוב ואני רוצה להתגבר על הפרידה הזו. ולעשות את זה בדרך הכי נכונה, בדרכי שלי.

אני רוצה לתת לעצמי צ'אנס אמיתי להיות באמת מאושר.