מתחת לפרווה

'אתה נכנס לעולם של כאב' אומר ג'ון גודמן כמה פעמים במהלך הסרט ביג ליבובסקי.

וכן, עכשיו זה רק מתחיל, מלחמות הבלוגים, הקנאה, הכעסים, התסכולים. הבדידות, הצער, הלא איכפת לי מכלום, ההתמכרות, הגעגוע, הזרות, הכאב. עכשיו כששיחררתי אותה היא תעוף בנחישות כחץ שנמתח על הקשת הרבה זמן, ותחורר כל מה שיקרה בדרכה. עכשיו היא תהיה חזקה, היא תהיה שולטת, היא תהיה מחוזרת ומבוקשת, היא תחווה והיא תכבוש והיא תתחזק. היא תוקף, היא תחובק, והיא תדאג שאני אדע על הכל.

לקחתי את זה בחשבון, ידעתי את זה, ואני אוכל לעמוד בזה. וזה לא הרי שאני אטמון את ידי בצלחת. ואני אשתדל גם שלא לטמון את ראשי בכוס. (כוס במובן של כלי קיבול למשקאות, לא ואגינה). לא זוכר אפילו איך הלכתי לישון, פשוט התעוררתי לפתע בשמונה עם כאב והתחלתי בשחזור מאורעות אמש.

לא גמרתי אתמול, הסאבית נמנעה מלגעת בי באופן מיני. 'לא מתעסקים עם לב שבור' היא קבעה, עוד לפני שהצלחתי לקשור אותה למיטתי. וכן, אני יכול להבין, בהתחלה היחס אל הנפרד הטרי הוא כמו אל מצורע. מרחמים, רוצים לעזור, אבל ממרחק. צריך לשרוד את התקופה הראשונה, בלי הדבר שהכי יכול לעזור בשביל לשרוד אותה... קירבה אחרת, אינטימיות אחרת, גם אם לא שלמה, ושאולה.


אחד הדברים הטובים מאתמול הוא שחזר לי הביטחון הדומי. מעולם לא התחילה איתי סאבית, תמיד סישנתי רק דומיות ומתחלפות. שמחתי לגלות שיש לי מה להציע. זה היה מרחיק לכת למפגש ראשון, ולכן גם אין לי יותר מדי מה להתלונן על המקומות בהם היא היתה עצורה ביחס אלי. ובאמת היה לי נעים מאוד.

תהום כתבה לי הודעה שהיא באה לקחת את הדברים שלה היום. ההודעה היתה קצת מבלבלת, והתקשרתי לקבל הבהרות. היא לא ישנה בבית בלילה.... אין לי ספק שצפוי סרט, השאלה רק אם זו תהיה מלודרמה או אקשן.


יום חדש לשרוד, ואתגריו וכאביו עוד לפני.