הלילה סוף סוף ישנתי. מחצות עד שמונה. התעוררתי רק פעם אחת בחמש, רועד מקור בעודי מדליק את המחשב לבדוק אם יש חדש בבלוג של ג'סיקה רביט, ולא ידעתי אם אני מאוכזב או שמח שאין, וחזרתי לישון.
מזג האוויר נאה ויציב, ממש כמוני, וזה קצת מפחיד אותי. אני יודע שהגשם והסופה יגיעו בסוף, ויעשו את האפקט שלהם. בכלל, איך זה שהשמש זורחת ככה והעולם ממשיך במנהגו? איך זה שהתאריך ממשיך להתקדם, בצורה מבהילה, וכבר אוטוטו עומדת להיגמר עוד שנה אזרחית? חכו לי רגע, אני עוד תקוע כאן, פצוע. השיירה ממשיכה ואני תקוע מאחור, ולא על ידי סטראפון.
אני צריך להמשיך היום באותו קו של אתמול. להחליט על כמה פעולות שאני חייב לבצע, ובשאר הזמן לכאוב ולחשוב. ההתקדמות תהיה איטית וקשה, אבל בחלוף זמן אסתכל אחורה ואראה שבכל זאת צברתי מרחק מנקודת ההתחלה. עצוב לי, עצוב כל כך, ובודד, והעומס על הלב מרגיש לפעמים כאילו הוא עומד להביא לקריסה. אבל כנראה שהלב שלי לא שונה במהותו משאר האיברים בגוף שלי, כמו הזין או הפטמות. האיברים שלי עוברים קווצ'ים, ומכות, וסטירות, וצביטות, ומתיחות, והרעבות, ושריטות, ופציעות שלפעמים משביתות פעילות לאיזה זמן. אבל בחלוף כמה ימים, המצב חוזר לקדמותו, והם מוכנים לעוד.
ההופעה הקרובה נקבעה, ואני מתרגש. עכשיו אני לא אוכל להזניח את עצמי גם אם ארצה. בעוד חודש אני אעמוד על במה מול מאתיים איש, ואבטא את כל הכאב דרך השירה והתנועה. צריך לחזור לכושר, גם גופנית וגם מנטאלית. זו אמורה להיות הופעה מיוחדת מאוד, במיוחד אחרי שההופעה הקודמת היתה כל כך מוצלחת מהרבה בחינות. זה הזמן להתקדם, להעמיק.
זה יהיה בדאנגן, ביום ה' 28.12.06. תבואו?
לפני 17 שנים. 27 בנובמבר 2006 בשעה 7:23
