רע לי כל כך.
אני מצטער שאני משעמם, חוזר על עצמי, ובאופן כללי מדכא. אבל ממש רע לי. קשה לי. כואב לי.
אני מתגעגע. מאוד, מאוד, מאוד, מאוד.
ואני מתפקד, והתקלחתי, וסידרתי, ועבדתי 4 שעות עם לקוח לא קל, ועוד מעט אסע להביא את קופיקו ואחזיר אותו מחר בבוקר.
אבל קשה לי. יש לי כאב חזק ונוכח שבוקע מהלב ומקרין על כל השאר. בא לי לבכות. בא לי לדבר איתה. בא לי לכתוב לה, בא לי לשפוך את הלב מול עינייה האוהבות. נראה לי שזה מה שהכי חסר לי עכשיו, להביט בעיניים אוהבות. במקום זה אני מסתובב בעולם הקר והמנוכר עם חור ענק בלב, ושום דרך למלא אותו. כל פעם שאני רואה את האייקון שלה ברשימת הבלוגים צונח לי הלב לתחתונים. הניק שלה ברשימת הקשר, ואם אני מוריד אותו אני פשוט מחפש אותו אחר כך ברשימה, מה שתובע עוד יותר אנרגיה.
היא חסרה לי, כמו תרופה. ואני ממש מתקשה להכיל את זה. והידיעה שאין דרך אחרת לא עושה את זה קל יותר, רק חד ואכזרי יותר. אין כעס או זכות לכעס, שאפשר להתחזק מהם. התמיכה החיצונית גם התפוגגה כבר, אנשים באים להלוויה ולשבעה, אבל אחר כך האדם כבר עם עצמו והאבל שלו, העולם ממשיך בשלו, על פי הקריטריונים המקובלים לחילופי תשומת לב.
הכאב הזה, שהוא רק שלי, ורק אני אחראי לו, ורק אני מרגיש אותו, ושאין שום דרך לרפא אותו חוץ מלהרגיש אותו מספיק זמן. אני מרגיש הכי לבד בעולם.
לפני 17 שנים. 27 בנובמבר 2006 בשעה 13:24
