ביום ד' הרגשתי רע מאוד. בלתי תפקודי, חלש עד אימה. אכול געגועים. קראתי בבלוג של תהום שהיא מתחילה קורס ברמנים, אפילו לא הייתי צריך לשאול, היה ברור לי שהיא בחרה בבית הספר לברמנים שנמצא 300 מטר מקן הציפורים. היא כתבה שאבא שלה עושה לה שריר ולא נותן לה את האוטו, ושהיא פוחדת לחזור בלילה לבד מדרום תל אביב. הצעתי לה שתתקשר אלי כשתסיים, ואבוא לאסוף אותה ברגל ושתישן פה. לא רציתי שבני סלע יתפוס אותה, או לחילופין שתוותר על הקורס, ומעבר להכל, כמובן שמאוד מאוד רציתי לראות אותה. השעות עברו בקושי עד שהיא צלצלה, ורצתי אליה. הייתי עצוב כשנפגשנו, והיא פירשה את זה כקרירות, אבל עד מהרה התחלנו לדבר, ולהתחבק, ונירדמנו במיטה ביחד, ללילה ארוך של שינה שפוייה, מתוקה, ורציפה, שהייתה חסרה לשנינו כל כך.
אתמול בבוקר התעוררנו בתשע, והיה כל כך כיף להתעורר ביחד, בחיבוק ונשיקה על הלחי. היא נעתרה לבקשתי להישאר עד שאסע לרחובות אחרי הצהריים. הצהריים עברו בזיונים ונילים, כאשר היא גומרת וגומרת שוב ושוב, אחרי תקופה ארוכה שלא גמרה רק מזיון. המון אש ותשוקה ועומק ואהבה התפוצצו על המיטה. אחרי שעבדתי כשעה עם איזה לקוח, הגמרתי אותה במיטה עם הויברטור החדש שקנתה, ועוד לא השתמשה בו. נסענו ביחד במונית שירות, והיא ירדה בנס ציונה. כל הדרך, ובכלל כל הזמן, דיברנו ממושכות על אהבתנו, על הרגשות שלנו. לא הסרנו את מבטנו זה מזה.
שנינו עוד לא שבענו מהטוב הזה, וקבענו להיפגש שוב כשאסיים ברחובות. היא אספה אותי בשמונה, ונסענו חזרה לקן. התחלנו לצפות במשחק של מכבי, ובשלב מסויים הבטתי בה מלמעלה ומשכתי קלות בשערה. חיפשתי את המבט הסאבי האהוב שלה, המבט שלא ראיתי כבר שבועיים. היא קמה במרץ, והביאה מהמגרה את הקולר שלה, עם הפעמון, וענדה אותו. אני עוד צפיתי במשחק, אבל שלחתי אותה לסדר את המיטה, ובכלל את הבית, ואת ארון הבגדים שלי. אפשר היה לראות בבירור, עד כמה היא התגעגעה למטלות הבית כאן. זה גורם לה להרגיש שייכת.
לא יכולתי ממש להתרכז במשחק, באתי מאחוריה בזמן שסידרה את הארון, חיבקתי אותה חזק וביטאתי את האהבה המטורפת שלי אליה, ואת הגעגועים הבלתי נסבלים. 'הרסת אותי מור! הפכת לי את הנשמה לגמרי! בא לי לחתוך אותך....' היא השיבה בקול קטן 'אז תחתוך'. הלכתי למקלחת, והבאתי סכין גילוח חדש לגמרי. חיטאתי אותו. הוריתי לה לשכב על הפרקט 'כמו שתכרעי ללדת את הילדים שלנו', ולאחר דקה של נסיונות, הצלחתי לעשות חתך בפנים הירך החלבית והמטריפה שלה. דם אדמדם התחיל לזלוג. היא סיימה לסדר ועברה לסלון. 'שורף?' שאלתי... היא השיבה בשלילה. הלכתי למקרר, חציתי לימון, התקרבתי אליה, והצמדתי בלחיצה את הלימון לחתך. 'ועכשיו זה שורף מור?? ככה אני מרגיש בפנים, כבר שבועיים! '
הספנקתי אותה על הספה נמרצות, ואז הצלפתי בה עם שוט הלוטוס. היא נאנקה מהכאב. אמרתי לה שהסאבית בשבוע שעבר קיבלה את ההצלפות בלי בעיה, ושאני רוצה שהיא תעשה כמוה. 'אני רוצה שתהי כל כך שקטה, שאני אתהה עוד כמה דקות אם את בכלל ערה' . המשכתי להצליף, היא באמת היתה שקטה וקיבלה, ואז הוספתי לשוט את תוספת חוטי הנילון האכזריים, ונתתי שתי הצלפות חזקות, אחת על ירך ימין, והשניה על שמאל. היא התקפלה בכאב דומם, ושני סימנים מפוארים התגלו. חיבקתי אותה קצת, לקחתי אותה למקלחת, הצבתי אותה בעמידת שפחה, והשתנתי לה על השדיים. שלחתי אותה להתקלח ולנקות את התחת.
כזכור, היא מאוד מפונקת בלקבל בתחת, אבל הרגשתי שהיא במוטיבציה מיוחדת. דחפתי לה אצבע, והיא זיינה את עצמה על האצבע שלי, בתנועות מאוד זהירות. שלחתי אותה להביא את הפלאג. היא התבוננה בו בבעטה . 'זה בחיים לא יכנס לי לתחת'. הוריתי לה לחטא אותו, ואז חייכתי ואמרתי, עכשיו תדחפי אותו לעצמך'. היא התחילה לעבוד על החדרתו, והיה ניכר עליה שהיא נהנית מכל רגע. כשהיא התקשתה עם ההחדרה הסופית של החלק הרחב, והודתה שהיא לא מסוגלת, באתי ועזרתי לה בתנועה אסרטיבית.
אחר כך עוד הצלפתי בה עם הקרופ על הכוס והשדיים, וניסיתי לזיין אותה בתחת אחרי שהוצאתי לה את הפלאג, אבל היא התלוננה ששורף לה מוות, והגמרתי אותה בעזרת הלשון והידיים. נרדמנו לעוד לילה של שינה מתוקה, ולעוד בוקר כיפי ואוהב.
אני אוהב אותה אני אוהב אותה אני אוהב אותה. אני מטורף עליה, אני לא מצליח לנשום בלעדיה, אני מתגעגע אליה אנושות, אני לא מזהה בי שום נכונות לוותר עליה, אני מקנא לה, אני אוהב אותה בכל הלב והנשמה. ובעוד שעתיים נאמר שלום, והיא תחזור לנס ציונה ואני אתחיל סופ"ש עם קופיקו. שנינו מרגישים חרא עם המצב, ושנינו מאמינים היום שהפרידה שלנו היא זמנית, ולצורך התפתחות אישית שלה, על מנת שאם וכאשר נחזור היא לא תיבלע על ידי הדומיננטיות שלי, לא תימוג בתוך הקשר, ותמשיך להיות חזקה ועצמאית כפי שהיא מתחילה להיות עכשיו. אבל זה כל כך קשה לי בלעדיה, דאממיט.
לפני 17 שנים. 1 בדצמבר 2006 בשעה 7:19
