מתחת לפרווה

היתה בפוסט הקודם תגובה של lori, שגרמה לי לחשוב. כן, גם לי יש דרך לעבור, גם אני הייתי תלותי מדי, תליתי יותר מדי מהאושר שלי בבת הזוג. העובדה שאני כל כך שבור ובלתי תפקודי עכשיו מוכיחה את זה. הדבר הנכון לעשות עכשיו יהיה, בדיוק מה שהיא עושה. לבסס את עצמי יותר על עצמי, ללמוד מחדש לתפקד לבד, לחייך לבד. הבעיה הגדולה היא, שהתחושה היא הפוכה בדיוק. הפרידה גורמת לי להרגיש חלש, אובד, חסר כוח ויכולת. לא חוויתי שום הקלה בעקבות הפרידה, אפילו לא קצת. אין לי עניין מטורף בכיבושים או בסשנים, כבר הייתי רווק הולל, הוכחתי לעצמי כל מה שהייתי צריך להוכיח בתחום הזה. באחת מהשיחות הרבות שלנו בימים האחרונים אמרתי לה : 'אני חושב שנורא קשה לנו, כי אנחנו בעצם לא ממש רוצים להיפרד'. היא צחקה צחוק משחרר.

באמת שהייתי רוצה לשים את הכל בצד, לחייך כי אנחנו עדיין לב אחד, גם אם חצוי כרגע, לדעת ולהאמין שזה לטובה ושהסוף יהיה טוב, ולהיכנס במרץ לשוונג של עשייה מקדמת. שאראה עוד יותר מושך וראוי בעינייה. שאוכל לאהוב את עצמי, להנות מעצמי. אבל בשבועיים האחרונים, הפצע הפעור והבלתי פתור הזה שאב כל גרם של אנרגייה שהיה לי, התחיל וסיים כל מחשבה שלי מרגע ההתעוררות עד רגע ההירדמות. ושומדבר בעצם לא ממש השתנה בינתיים.

בסרטים, כמו נגיד ב'רוקי' יש לפעמים קטע שהגיבור בשיא הדאון, ומחליט לקחת את עצמו בידיים ברגע של שיברון. ואז בוקעת מהרמקולים מוסיקה עוצמתית וקצבית, ומתחיל 'שיר מוטיבציה', שבמהלכו רואים את הגיבור חוזר לכושר, מטפל בכל הדברים שהוזנחו, נאבק ונלחם, ובסוף השיר, לאחר שכמה שבועות חולפים במהלכו, הוא נראה נהדר, חי, קורן, עם חיוך רחב ונחוש על השפתיים שלו. כמה הייתי שמח לאיזה שיר כזה עכשיו...שלוש דקות, והכל היה מסתדר.