זה לא קל.
אזרתי את כוחותיי ועשיתי ספונג'ה, תוך כדי מתן תשומת לב לקופיקו. ניקיתי את המטבח ביסודיות כולל את הקומקום והמיקרו והמקרר והבלנדר ומגרת התבלינים, ואת האולפן על ציודו הרב והצובר אבק בטירוף,(למה יש בכלל אבק בעולם? למי זה טוב? ) והמקלחת והשירותים, והחלונות, והסלון וחדר השינה, ושטפתי את כל הפרקט בכל הדירה וגם את המרפסת. עשינו קניות, והכנתי רביולי ברוטב עגניות ושמנת וסלט קטן לארוחת ערב. תוך כדי התפעלתי מכל שלב שהוצג לי בציוריו של קופיקו, עשינו שיעור חלילית, עברנו על שיעורי הבית, ועוד מעט הוא יעשה לי סשן ציור בו הוא ילמד אותי לצייר אנשים. אני אשכיב אותו לישון, אחרי מקלחת וסיפור, ואשאר לגמרי לבד עם עצמי, בזמן שכולם ילכו לדנג'ן.
קורה משו חשוב היום בדנג', שקשור בתהום ובמיצי. זו אמורה להיות הפתעה, ואני לא רוצה להיות ספוילר, (למרות תאוות הסקופים של מערכת 'מתחת לפרווה') . אומר רק שזה אמור להיות אירוע יפה משמעותי ומרגש, ושאני לא אוכל להיות שם. הן הכינו תלבושות, ועניינים, וכנראה שלא נחשבתי לאורח מספיק חשוב בחגיגה כי הן קבעו את זה מתי שהן ידעו שלא אוכל לבוא. ככה זה, כנראה.
אז אני מנסה, באמת, לחשוב חיובי ולהתרכז בעצמי, ואפילו התקלחתי, ולהכין את עצמי לערב של בדידות, ולא להיעצב מזה אלא לנסות ללמוד ולהפיק את המקסימום. ולפרגן מרחוק. אבל בינתיים, לא כל כך מצליח לי.
לפני 17 שנים. 1 בדצמבר 2006 בשעה 18:41
