רכבתי על האופניים לסידור קטן בשכונת התקווה.
השעה היתה רבע לחמש, השמיים היו ורודים, עם מפרצים של ענני נוצה, וצבעו את הכל באור קסום ומיוחד. עברתי בשוק התבלינים של לוינסקי, והסנפתי את הניחוחות שעלו מהדוכנים הססגוניים המוארים בפלורסנט.
ליד התחנה המרכזית עמד נגן גיטרה חשמלית וניגן נעימות רומנטיות. אורות של חנוכה ושל כריסמס האירו מהחנויות. עוד היה קצת אור כשחציתי את גשר ההגנה, מעל האיילון. בצד אחד שביל של מכוניות עם אור לבן, ובצד השני שביל אור אדום. כולם בדרך הביתה. גורדי השחקים נישאו אל השמים הורודים, והרוח הקרירה חדרה לי לעצמות. ירח מלא כבר זרח גאה ומכושף מלמעלה.
כל מה שראיתי היה כל כך יפה, ושמחתי שיצאתי בשעה הזו, ביום הזה, להיות שם ברגע המרגש הזה, כשהיום דועך ומפנה את מקומו ללילה. אבל אז חשבתי על הבית שעוד מעט אשוב אליו, בו איש לא מחכה לי, ועל זה שאין לי מושג איפה היא עכשיו ואם גם היא ראתה את השמיים הורודים, ונהיה כבר חושך, ונהיה לי עצוב.
לפני 17 שנים. 3 בדצמבר 2006 בשעה 15:36
