אתמול בלילה חזרתי מהגנון בוכה, כל הדרך על סלמה, כמו בימים הטובים. פנסי הרחוב הכתומים השתקפו והטשטשו בדמעות, ויצרו את הקליידוסקופ שהיה מנחם אותי בזמן שהייתי בוכה, עוד מאז שהייתי ילד קטן. הרמתי את עיני לשמיים ולירח המלא בהכנעה ואמרתי לאלוהים : 'את יודעת שאני כל הזמן מנסה לעשות טוב, לא?... אני נשבע, אני מנסה...' שוטרים האטו את נסיעתם לידי ובהו בי בוכה. ניגשתי לניידת, הצגתי את עצמי וציינתי שאני חוזר מהדאנג'ן. הם ביקשו תעודה מזהה, הריצו אותי במחשב, ואיחלו לי לילה טוב.
כמה דקות אחרי שהגעתי הביתה, לא לפני שכמעט הסתבכתי בקטטת רחוב מתחת לבית עם איזה ערס, תהום דפקה בדלת. הלכתי מהגנון בבת אחת, בלי להגיד שלום לאיש, ועל סף דמעות. היא באה אחרי. כמובן שהכנסתי אותה. היא סישנה מישו אתמול בצהריים, והרגישה את הקור הזה של יחסי מין ללא רגשות. היא באה כזונה סוררת אל סרסורה, משתוקקת לקבל את העונש ולהרגיש שוב שייכת. היה מאוחר מאוד, ולא רציתי לסשן אותה. לא רציתי לתת לה את מה שרצתה. הזדיינו בברוטאליות, היא צווחה וצרחה, והיה זיון טוב, אבל בלי חדווה. ישנו שלוש שעות, התעוררנו והיא הלכה.
לא עושים לנו כל כך טוב כרגע, המפגשים האלה.
לפני 17 שנים. 6 בדצמבר 2006 בשעה 12:23
