מתחת לפרווה

שבועיים וחצי לפרידה :

התרגלתי למחשבה שאני ישן לבד, אבל אני עדיין ישן רוב הזמן בצד 'שלי'.

כבר שנתיים לא הייתי כל כך, אממ, חסר אופציות.

זה היה יותר מוזר וקשה לחזור עכשיו מאשר להישאר פרודים.

אני בכאב עמוק, אבל תפקודי.

הכביסה נעשית, כך גם הכלים, ושאר המטלות.

רזיתי שני קילו.

יש לי שקיות מתחת לעיניים ומבט עצוב.

האקסית הקודמת קיבלה מעמד 'סבתא' וכבר לא מהווה ריגוש בפנטזיות.

כדור הארץ ממשיך להסתובב.

הטלפון לא מצלצל.

הודעות אדומות לא מגיעות.

גשם לא יורד, עדיין.

זה עדיין נדיר שאני מחייך.

יש לי פרצי אופטימיות ואמונה, אבל הם עוברים די מהר.

הכתיבה שלי תקועה, עדיין.

שרירי הכתפיים שלי נוקשים.

הלב שלי חי ופועם, ומרגיש הכל.

העיניים שלי פקוחות.