מתחת לפרווה

בוקר קר ואפור. יוצא רועד מהמיטה, מחפש את הסווטשרט, את הכפפות. מכין קפה.

רסיסים מהחלומות המפחידים צפים לתודעה, ביחד עם שברים של זכרונות ילדות. זה עושה תחושה חרדתית, אין מי שישמור עלי מהתת מודע שלי.

מדליק את המחשב. אין הודעות, אין חדש. אני לא מעניין אף אחד.

התקופה הזו כמו עונש. להיות לבד, בין ארבע קירותי, עם המצוקות, עם החרדות, עם הכאבים, עם העייפות ועם השדים. הגלייה לאי בודד. הפכתי לרובינזון קרוזו של הבדסם.

לא מחייך, לא רוכב על סוס מטורף, לא מתפוצץ, לא נשבר. ממשיך, יום אחרי יום, ללא תקווה, ללא מטרה. צף בים הקר והחשוך.

תהיות. מצבי לא השתפר, הרי, הוא הורע. משמעותית. ואני עוד שם, אני עדיין חי אותה, חושב עליה, נפרדנו אבל הקשר ממשיך לתבוע את מחירו, ממש כמו האיש האנטיפתי של הכבלים שדפק על הדלת ביום שני כשהשכבתי את קופיקו, וטען שאני מחובר בצורה לא חוקית לכבלים ועלי או להתחבר בתשלום או לשלם 1200 ש"ח או שיתבעו אותי. ואני בכלל התנתקתי ב2003. והם השאירו את החיבור, כך שאפשר יהיה לראות עדיין כמה ערוצים בלי ממיר, וכדי שיוכלו לבוא אחרי שלוש שנים עם הצעה שאי אפשר לסרב לה. שלחתי אותו להזדיין. זה לא נראה לי מוסרי.

אני לא עובד מספיק, כבר כמה שבועות. זו לא פעם ראשונה שיש שפל בעבודה, ותמיד מגיע מבול אחר כך. זה פשוט שזו התקופה הגרועה ביותר בשבילי להיות לא עסוק. זה מוסיף לתחושת הבידוד, והנידוי החברתי, וגם מוסיף דאגות כלכליות ומוריד את הביטחון.

גם הכתיבה נתקעת לי כל הזמן, אולי כי אני מנסה לנסח, אולי כי לא נעים לי להתלונן. אולי כי אני בקושי מדבר עם אנשים גם ככה, והמחשבות הרבות פשוט לא רגילות להתנסח. אולי כי נראה לי שלא ממש יהיה כיף או מעניין לקרוא אותי ככה, במצב הזה.

אני צריך עזרה, הלוואי ועזרה היתה מגיעה. אני מתקשה להבין למה אלוהים עושה שאסבול עכשיו. למה זה מגיע לי?

הימים עוברים עלי קשה נורא. הלילות בלתי נסבלים. עודף זמן פנוי, מחסור באנרגיה, מעט מאוד דברים קורים ואחוז זעום בלבד מהם הם דברים טובים. המוח פעיל כל הזמן, אבל בניוטרל. אני עוד שם.

אולי אני צריך להשתגע. אולי לא יהיה פתרון אחר. אולי לשם אלוהים דוחפת אותי. אל השיגעון, אל הנואשות, אל ה'אין לי מה להפסיד'. גם בסרטים ובספרים, רק כשהגיבור מאבד את כל עולמו, כשלא נותר לו כלום, הוא יוצא לדרך, יוצא לקרב.

בוקר קר ואפור. המחשבה שצריך להתחיל עכשיו יום חדש, עם רשימת מטלות חדשה... לנסוע לקופיקו, לקנות אנטנה לטיוי כדי שאוכל לראות את מכבי בערב, קצת עבודה, בנק, לסדר את הבית ולקפל את הכביסה, לשיר ולנגן, לעשות ספורט, לאכול נכון, לעשות כמה טלפונים ולשלוח כמה מיילים. בלילה אולי גנון, למרות שמה הסיכוי שהפעם אני לא אחזור בוכה... וול, המחשבה על כל זה, בעודי יושב על הכיסא ומתקתק... המחשבה על כל זה גורמת לי להמשיך לשבת על הכיסא ולתקתק.