אולי אם הייתי מתחבר יותר להכרה שזה זמני היה לי יותר קל. הכאב, הכוונה. שמה שאני מרגיש עכשיו, לא ארגיש לנצח. זה ישתנה. כי וואלה, בינתיים זה מרגיש כאילו זה כאן להישאר. השיברון הזה. והנה היתרון של חוסר היציבות שלי-גם באומללות אולי לא אחזיק מעמד הרבה זמן.
אני מנסה לעודד את עצמי, בהיעדר דברים מעודדים מבחוץ. זה לא ממש עוזר, החיים מספקים לי כל כך הרבה הזדמנויות לכאוב, וכל כך מעט סיבות לשמוח. ואני חושב שזה מה שנחוץ לי עכשיו. עידוד. אז אני מעודד את עצמי.
יהיה בסדר, דן. עברת כבר פרידות בחיים שלך, פרידות גרועות יותר שכללו משטרה והרס טוטאלי של כל תשתית החיים. בפרידה הקודמת נשברת כל כך חזק, שתית בקבוק וודקה ביום במשך כמה חודשים, ובאמת האמנת שלא תאהב שוב לעולם, ושלא תמצא אף אחת שתשתווה לאקסית. אתה יודע שזה היה צעד נכון להיפרד, ממש כפי שזה היה צעד נכון להיפרד מהאקסיות האחרות. אתה חזק יותר מכל אחד אחר שאתה מכיר, ומנוסה בספיגה וקבלה של כאב. אני יודע שקשה לך נורא, שיש בך המון בכי וכעס ואכזבה וגעגוע, שלא מוצאים מקום להתבטא. שאין לך נחמה בשומקום, שאתה מרגיש לבד ויודע שעד שתשפר לעצמך את ההרגשה אף אחד לא ישפר אותה בשבילך. וזה רק מדכא ומתסכל אותך יותר. אבל זה יעבור. אתה תמצא את הדרך. ובינתיים, אל תשכח לנשום. גם כשהנשימות כואבות. תמשיך לעשות את כל מה שאתה עושה, אתה יודע שזו דרך קשה אבל היחידה האמיתית. וכשלבד לך, ואתה לא מוצא מרגוע לרגשות, תנשום, תזכור, תדע, שזה לא תמיד יהיה כך.
(בעקבות חוות דעת מלומדת של ד"ר צפורי וד"ר סמירנוף)
לפני 17 שנים. 7 בדצמבר 2006 בשעה 13:54
