לפני 17 שנים. 8 בדצמבר 2006 בשעה 4:02
ובכל זאת, אחרי לילה מהנה ומיוחד בגנון, בסוף מגיע הבכי לפנות בוקר, והגעגוע, והכאב, והחוסר יכולת לוותר, ולשכוח.
ועם כל העוצמה שאני חוזר להרגיש, ובעקבות הדיסוננס החריף הזה, של לאהוב אותה ולרצות אותה לעצמי וגם להבין שאנחנו לא אמורים להיות עכשיו ביחד ושהיא צריכה להיות עם אחרים, ובכלל, רחוק ממני, ועדיין... אני זה היא והיא זה אני.
וצריך להיות חזק בשביל לדרדס את זה. ומי מסוגל אם לא אני.
לישון, עכשיו, דני חמוד. לך לישון, ותבכה על הכרית עד שתירדם.
