דנה : אז אתה מרוצה? הלכנו לישון אתמול אחרי יום פרודוקטיבי, לא שתינו ולא הזדיינו, ואפילו לא התכתבנו עם אחרים. זה מה שרצית? טוב לך?
דן : אוף דנה למה את כזאת עוקצנית הבוקר? כן, אני מרוצה, בגלל שאנחנו לא יכולים להיות תלויים באחרים בשביל האושר שלנו ובטח לא בשביל השפיות שלנו, וזו עוצמה אם אנחנו יכולים פשוט להיות אחד עם השני בלי לונהפארקים למיניהם, פשוט לחיות.
דנה : וואלה, אולי אתה רוצה 'פשוט לחיות'. אני לא בחורה פשוטה. יש לי צרכים, סוערות בי סופות. ככה זה יהיה מעכשיו? אתה תעבוד ותעשה את רשימת המטלות הבלתי נגמרת והמתחדשת שלך, ותשחק כדורסל במחשב ואני אתמרר לי בשקט? בשביל זה הוצאת אותי מהבוידעם?
דן : את רוצה מכות אה? הכוס שלך שולח גלי סונאר שמשבשים לך את הקליטה במוח. כן, לא יזיק לנו קצת שקט. קצת להתבסס מחדש, בתוך העור שלנו, קצת פחות להתבוסס במקום הכואב, ולא לברוח לכל מיני מחממים סינתתיים. קצת איפוק ובגרות לא יזיקו לך, מיסי. יש גבול לכמה את יכולה להתחבא מאחורי ולהשאיר לי את כל העבודה הקשה. הייתי שמח דווקא לקצת תמיכה גם ממך, ולא שתגררי רגליים בפרצוף חמוץ כל הזמן רק כי את חייבת.
דנה : אני רואה שאין עם מי לדבר. אתה פשוט לא רוצה להבין. אני כל כך בודדה...
דן : גם אני דנה, גם אני.... יאללה, בואי נסדר את הבית.
לפני 17 שנים. 11 בדצמבר 2006 בשעה 7:17
