המטלות. זה כל מה שיש לי בחיים כרגע. כל היתר זה חלל ריק שבמרכזו מגנט רב עוצמה. כל עוד אני מבצע את המטלות היום זורם והתחושה טובה. ברגע שאוזל לי הכוח או החשק, או שאני מוותר לעצמי, אני מתחיל להתמגנט, לרחף אל תוך הריק, היכן ששומדבר טוב לא קורה.
רזיתי עוד, אני חוזר לכושר, שר טוב יותר מיום ליום, יותר מפוקס בעבודה, הבית נשאר נקי ומסודר, שרירי הידיים מתנפחים, ויש יותר ויותר דקות ביום בהן אני מרגיש חזק מנטאלית ורגשית. יחד עם זאת, אני יודע שאני פוסע על חבל דק מאוד, ומתחתיי פעורה--- וול, אני מעדיף שלא להשתמש במילה המתבקשת כאן.
שומע המון את in utero של נירוונה בימים אלו. 'אני כלוא בתוך הקופסא בצורת לב שלך כבר כמה שבועות'.
הסתדרתי יפה עם קופיקו אתמול והיום בבוקר. לפני השינה קראתי לו סיפור והיו שם רוחות של נזירים לבושי גלימות חומות שניסו לתפוס את הגיבור בעודם מזמרים שוב ושוב 'אף פעמון אינו מצלצל לנו'. נזכרתי בזה בזמן שהשכבתי את עצמי לישון וחשבתי לעצמי שזה משעשע שמחר לפנות בבוקר נתעורר מצלצול פעמוני השעון המעורר הוינטאז' שלי. וזה היה מעולה שחשבתי את זה, כי ככה נזכרתי שבעצם לא כיוונתי אותו וקמתי לכוון.
כן, זה לא סיפור מעניין במיוחד, אבל ככה החיים שלי עכשיו. אף פעמון לא מצלצל לי, אלא אם כן אני גורם לו לצלצל בעצמי.
לפני 17 שנים. 12 בדצמבר 2006 בשעה 7:21
