לפני 20 שנים. יום ראשון, 24 בדצמבר 2006 בשעה 7:45
אני מרגיש יותר טוב לעומת אתמול, אבל עדיין תחת תסמיני השפעת. אני אשתדל לקחת את הימים הקרובים בקלילות, בלי סערות וריגושים. רק עבודה מחוייבויות ומנוחה. היה חסר לי בבוקר קול ידידותי ואוהב, שישאל לשלומי, ואם ואיך שרדתי את הלילה.
אני מתגעגע, לא למה שהיה, אלא למה שרציתי שיהיה, למה שיכול היה להיות. אירועי הקנאה של האקסית הטרייה מהשבוע החולף הרחיקו אותי ממנה רגשית יותר מאי פעם. אני כבר לא רואה בה אהובה, בטח שלא שולטת, אני רואה את הילדותיות ואת חוסר התפקוד. את התלותיות ושאיבת האנרגיה.
ועדיין, יש געגוע, וזה היה נחמד אם לא אני הייתי רוחץ את הכלים עכשיו, ואם מישי היתה מביאה מצרכים למרק עוף וסוחטת מיצתפוזים, ומלטפת לי את המצח החם. ושיכולתי להישען עליה, ולא רק היא עלי. ושזה לא היה מגיע תמיד לאכזבות חוזרות ונשנות.
אבל, חרף הכל, ואפילו שאני חולה, אני אטפל בעצמי, ואני אבריא, וזה זמן הלבד, ונדמה לי שאני מתמודד יפה. אני קוויק הילר. קודם כשהתקלחתי כבר כלום לא שרף לי, פעם ראשונה מזה שבוע ומשו. לא צריבות הסיגריה של הקיסרית, לא השריטות העמוקות בגב מהמלכות במועדון, לא ההצלפות והסימנים הכחולים, לא שפשופי ניר הזכוכית של האקסית, אפילו לא הפציעות מהערבים. עוד כמה ימים, וכבר לא ישאר זכר לאף אחת מהחבלות, גם לא מהשפעת. רק מאהבה אני מחלים לאט יותר, כנראה. לאט אבל בטוח.