מתחת לפרווה

הבוקר היתה לי ולעדי ז. פגישה עם אמריקאית שמתחתנת בארץ הקודש באביב. היא מחפשת מוסיקה לאירוע שלה, והגיעה יחד עם מפיקת האירועים שלה לקן הציפורים לבדוק אותנו. בשלב כלשהו בשיחה היא שאלה אם יש לנו הופעה בקרוב שהיא יכולה לראות אותנו. אמרתי לה בחיוך שיש, אבל זה סגנון שונה לגמרי. היא שאלה איזה סגנון ועניתי 'רוק. קינקי רוק.' עיניה התרחבו בעניין, וחיוך עליז עלה על פניה. מפיקת האירועים, שכבר היתה בהופעה שלי ושיש לה נגיעה לקטע, התכווצה במושבה. יכולתי לראות את החרדות מתפשטות על מצחה. וזה היה מצחיק, כי היה ברור שהלקוחה דווקא נדלקה. ( : אחר כך היא רצתה שאולי גם אשיר, והציעה שיר. כשאמרתי לה שזה שיר שבחורה שרה, היא ענתה 'so wear a skirt' ... עניתי שאני דווקא אשמח, אם *לה* לא איכפת. מפיקת האירועים כמעט התפלצה... נורא חבל, אני בטוח שהן יכלו לנהל ביניהן שיחות מאוד מעניינות אלמלא כל אחת מהן היתה בארון משלה... מזמן כבר הבחנתי שלכל מי שמגיע לקן הציפורים יש איזושהי נגיעה לבדסם או לפחות לקינקיות. זה מאלוהים.

אחרי הצהריים אספה אותי האקסית המיתולוגית בביצ'מוביל שלה ונסענו להביא את קופיקו. היא נראתה מהממת, במגפיים גבוהים וגרביונים, וחצאית וסוודר מחויטים. נסענו בחמימות וידידותיות, והפגתי לה את החששות מהפגישה עם קופיקו. הם היו מאוד קרובים, ארבע שנים, מגיל 3 עד 7, והם לא נפגשו שנתיים. כשהוא ראה אותה עיניו אורו, והוא קרא בשמה בהיסוס, לא בטוח שזו אכן היא.
העברנו ערב נחמד ביחד, עם משחקים ובוק ריפורט, הכנתי ספגטי ברוטב פטריות ושמנת, והשכבנו אותו לישון ביחד כאשר אני מקריא לו את 'מר שמח' - ספר שהיא קנתה לו כמתנת פרידה. היתה רשומה שם הקדשה, מלפני שנתיים, בה היא אומרת שדרכיהם נפרדות אבל הוא תמיד יהיה בלב שלה. נתתי לו לקרוא את ההקדשה, ואמרתי : 'אתה רואה, גם כשדרכים נפרדות, הן יכולות להיפגש שוב' . אחרי שהוא נרדם דיברנו, והיתה דווקא שיחה כנה ורגשית, אבל אז הגיע הלקוח שלי והיא הלכה.

ולגבי מצבי הבריאותי, וול, היום אני מרגיש הרבה יותר טוב מאתמול, אבל עדיין עם תסמינים. בעיקר ליחה לא משוחררת, נראה לי. חום נמוך אם בכלל. מחר אני כבר מקווה להיות אחרי זה. אפילו הצלחתי לעשות חזרה עם עצמי היום, אמנם קצת מקרטעת, אבל עדיין - שרתי וניגנתי, וזה הרגיש טוב...