כולנו ערימה מסריחה של עבדים מגעילים.
חזרתי עכשיו מגיג עם עדי ז. (גדול) באולם האירועים הכי קיצ'י ומכוער שאפשר להעלות על הדעת. ניגנו שירי ארץ ישראל וכל מה שיכולנו לדחוף שישתלב בקונטקסט. בדרך חזרה הוא תקע אותי בשדה התעופה שאמצא מונית הביתה. המונית הראשונה גירשה אותי מקרבה, לאחר שנראיתי שיכור ואלים מדי. לבד-שיכור- בפאקינג שדה תעופה הפאקינג אינטרקונטיננטלי באמצע הערב עם גיטרה אקוסטית, סטנד של מיקרופון, עמוד תווים, ותיק. חוויה שאני לא מאחל לאיש.
זעם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
rage . באנגלית זה נשמע יותר סקסי.
אני זועם. אני בפאקינג מסוכנות לציבור. אני מיילדום, רק בלי השליטה.
אני מטורף. הווליום של ניין אינצ' ניילס כאן מאיים לשבור את הקירות.
god is dead and noone cares
אני שיכור, אני זועם, אני קצבי, אני מפוצץ ברגש שאף אחת לא יכולה להכיל.
אני מומצא מחדש ברגעים אלו ממש. מהיום אימרו- ונוס בפרווה- יותר מדי קיצוני בשבילי. יותר מדי רגש, יותר מדי התכוונות, אני לא מתכוונת להכניס את הראש החולה שלי למיטה המופרעת הזו.
ורק הקיק העקבי של הבייסדראם בשילוב הלחישות שלי ישדר את הפיתוי הקונסיסטנטי הזה, מתי שהוא יתאפר להישמע. לעזאזל הכל, לעזאזל הנחמדות, לעזאזל התקשורת, לעזאזל החברותיות והנסיון לתקשר, לעזאזל הנסיון העקר למצוא קומפאניונשיפ בעולם הקר והאכזר הזה.
שיכור.
שיכור מדי בשביל לתקתק ולצוד, שיכור מדי בשביל לגרום לשומדבר לקרות.
זין על הכל.
זין על כולם.
זין זין זין זין זין זין זין
האני שהכרתם נעלם, נמוג, התפוגג, נדרס, נורה בלב, נקדח במוח, נחרב כתוצאה מונדליזם לא מודע, נבל מהשמש החורפית והבלתי מחממת הזו.
אני פורש מהמשחק, אני מוסר את גופי למדע ואת פרצופי למדע הבדיוני.
אני נשאב אל הסופר נובה, אני הג'יף שנשאר בפילטר של הסיגריה, אני השאריות של הרעל בכבד, אני היסטוריה, אני הרפש שנדבק לאבני הרחוב, אני החרא שדפוק לאספלט, אני הזבל התעשייתי שאי אפשר אפילו למחזר מרוב שהיסודות שמרכיבים אותו נפוצים ומאוסים.
לפני 17 שנים. 3 בינואר 2007 בשעה 20:01
