מתחת לפרווה

שצף התגובות בפרטי... וכולם רוצים החלטה. הדעות חלוקות לגבי איזו.

ואני אומר, שאי אפשר לקחת החלטה מלאכותית. זה לא עובד.

אז כן, המצב טעון והיא מרגישה חוסר ביטחון כתוצאה מהזעפת הפנים שלי, אבל גם כשהייתי כל כולי בתוך הקשר, גם אז היא הרגישה חוסר ביטחון ועשתה הרבה שטויות. את אותן שטויות ממש. הבעיה היא לא תקשורת, כי אנחנו מדברים ומדברים, ואני גם מרבה להאזין לה, ומגייס את כל הסבלנות שלי לצורך זה.

אני רואה את הקשר נתקע, ממש באותם מקומות שהובילו לפרידה, ועוד בלי תקופת ירח-הדבש המתבקשת כשחוזרים לאחר פרידה. אני רואה את הבעייתיות בינינו, אני רואה עד כמה הוכתמו הרגשות בינינו, בקנאה, אכזבה, פגיעה, וחוסר אמון. ועדיין, אני רואה איך הדבק הסמיך הזה עדיין קיים, איך למרות הכל עדיין יש תחושה של פוטנציאל אדיר, מה שלרוב מתנפץ על סלעי המציאות. אני נקרע בין הצורך להתנהג ולהרגיש כפי שבא לי, לבין ההזדקקות אליה, גם כבת זוג, גם כנשלטת, וגם כשולטת. עם ה'שולטת' הכי קשה, כי שם יכולת ההשפעה שלי מוגבלת, והצורך גדול ובלתי מסופק, ועומד בסתירה לשאר הדינמיקה של הקשר, בה אני שולט, אני מוביל, אני הבוגר והחכם והחזק.

המצב מורכב!
זה לא שחור לבן, ואני לא באמת בוגר וחזק וחכם. אני מנטאלית בן 14 ורגשית בן שנתיים וחצי. לא באמת עשיר בבטחון עצמי, ובאמונה, ובאופטימיות. אני זקוק לבת זוג, שממלאת את הבור, ומאפשרת לי להיות כל הדברים האלה. ומצד שני, אני כן יכול לגייס בעצמי את הכוחות לחיות לבד לתקופה, כבר עשיתי את זה בעבר. אבל זה כל כך בלתי אפשרי, כאשר עדיין יש אהבה מוזרה וחזקה שכזו. זה קשר סאדו-מזוכיסטי מה שיש בינינו, וקשה להבדיל בין העונג לבין הכאב, בין האושר לבין האומללות. לפעמים נדמה שהם מגיעים ביחד, ממש כמו קוקטייל מנוער היטב.

החוויה של אתמול אמנם נגמרה רע, אבל התחילה כל כך טוב, ועם כל הבלבול והכאב והאכזבה, נשארתי כל כך מחורמן, והייתי מתפתה עכשיו לכל הצעה להישלט שהיתה באה, ממנה או מאחרת. בפנטזיה היא חוזרת מהעבודה, ומודיעה לי שהעבד מאתמול חוזר בשביל עוד. והפעם גם מכריחה אותי למצוץ לו, ומזדיינת איתו לעיני, אך הפעם אחרי שהוא הולך נוהגת בי בתבונה ורגישות, ובשילוב של אהבה וכאב מחרמנת אותי למוות וגורמת לי להאמין בה שוב, יותר מאי פעם. אבל ברור מאליו שהיא תחזור מעוכה ומהוססת, ונדבר, כפי שאנחנו תמיד מדברים, וזה לא ילך לשומקום.