אתמול בלילה לא ישנו.
בערב עשיתי לתהום מסאג' מושקע, 40 דקות עם קטורת ונרות ומוסיקת צ'ילאווט, וקרם איכותי שקניתי במיוחד. אחר כך התארגנו ויצאנו למסיבה פרטית שהוזמנו אליה... היה כיף מאוד, וכשחזרנו, עדיין שטופי אנרגיה מסתורית, דיברנו... עד אור הבוקר.
דיברנו על הכל, כאשר שנינו חושפים את הפחדים שלנו, וגם את רגשות האהבה העמוקים, ויכולתי לראות בצורה בהירה יותר את המקומות בהם הייתי אני לא בסדר בקשר בינינו. סיכמנו כמה דברים חשובים, והתחבקנו המון. זה היה סוף מיוחד לשבוע מאוד מוצלח. מראשיתו עד סופו, ובכל הגזרות.
לאחרונה אני מפתח מודעות לבעיה שקיימת אצלי מאז ומעולם. יש לי קושי גדול להנות. המוח שלי כמעט לעולם אינו מרפה מחפירותיו, אני תמיד עסוק ברדיפה אחרי מטרות, או בהלחצה עצמית, או בניתוחים של המצב. אני תמיד מפיק את הרגע הבא, וכשהוא מגיע אני כבר עסוק בהפקת לקחים ממנו ובתכנון הרגע הבא. הזמנים היחידים בהם אני באמת מצליח להנות, הם כשאני באיבוד שליטה יחסי, כתוצאה מפעילות מאוד דרמטית ואינטנסיבית. זה יכול להיות יצירה תחת השראה, או מסיבה מוצלחת מאוד עם המון פלירטוטים ושכרות עזה, או סשן מושלם. אבל הרגעים האלה הם נדירים מאוד, ובכל שאר הזמן אני תמיד פשוט מאוד לחוץ ומלנכולי.
אני יכול לצפות למשו מאוד, אבל גם לרצות להיות כבר אחריו.
אני יכול לרצות מאוד משו, ולפעול רבות להגשמתו, וכשהוא קורה סוף סוף - פשוט לסמן וי, לקחת את ההישג כמובן מאליו, ולסמן מטרה חדשה.
אני חושב שזה קרוב לודאי הדבר שהכי מונע ממני להיות מאושר. סה"כ החיים שלי דבש, ולא הייתי רוצה חיים של אף אחד אחר. והחיים יכלו להיות עוד הרבה יותר טובים אם הייתי מבזבז פחות זמן ואנרגיה על חפירות והלחצות, ויותר זמן בפעולות. ובעיקר, אם הייתי יכול להנות מכל מה שקורה לי.
אני מניח שעוד לא ירדתי לעומקה של הסיבה שבגללה אני ככה, ושזו עבודה שאני צריך לעשות עם עצמי.
לפני 17 שנים. 28 בינואר 2007 בשעה 17:10
