מתחת לפרווה

לקחתי את קופיקו ותהום לרוקי בלבואה...

הסרט היה מרגש נורא, ועלו לי דמעות לכל אורכו, כאשר בקרב הסיום בכיתי והתרגשתי והנפתי אגרופים... עם יחסית מעט אקשן, המון רגשות ויחסים, משחק אמין מאוד של סטאלון, כל הקלישאות הנפלאות המתבקשות (המוסיקה, המדרגות, ופלשבקים מהסרט הראשון) ומסר מתוחכם וחינוכי שמתבטא בסוף המפתיע, ובכלל בצניעות של הסרט.... אני ממש נהניתי, מכל רגע. זה פשוט מעורר אצלי הזדהות עמוקה ומדבר אלי בטירוף. קופיקו יצא עם חלום להיות מתאגרף, ואפילו תהום דיווחה על צמרמורות לאורך הסרט..

מתחילת הסרט היתה חבורת נערים מעצבנים שישבו שתי שורות מאחורינו, ודיברו וציחקקו ללא הרף. הם כנראה ציפו לאקשן חסר רחמים והתאכזבו מהעומק הרגשי ומהבנייה האיטית. בשלב מסויים זה עבר כל גבול, ולאחר שמוצו האמצעים הקונבנציונאלים כמו 'ששש' רועם, חצי סיבוב, וסיבוב שלם, קמתי בהפגנתיות, עליתי על הכסאות, זינקתי זינוק פנתרי לכיוונם, עמדתי על השורה שלפניהם, רכנתי בצורה מאיימת, הנפתי ידי, ושאלתי בקולי הרועם 'אתם הולכים להיות בשקט או מה???' חזרתי על זה כשלוש פעמים, כאשר בכל פעם אני נכנס לזה יותר ויותר, ומרים את הטון בהתאמה. הם מלמלו משו בקול קטן ורועד, חזרתי לכסאי, ולשארית הסרט זכינו לשקט מופתי. הם פחדו אפילו לנשום (( :

ברגע השיא של הסרט, כאשר רוקי נופל במהלך הקרב, הוא נזכר במילים שאמר לבן שלו כמה סצנות קודם : שזה לא כמה חזק אתה מרביץ, אלא כמה כאב אתה מסוגל לספוג מהחיים, ובכל זאת להמשיך הלאה. וכך הוא אוזר בתוכו את הכוח לסיים את הקרב.



אני עדיין מבושם מכל התגובות החמות שקיבלתי על השידור, בבלוג, בפורום, בפון, ובפרטי... אפילו ברחוב, עכשיו כשירדתי עם קופיקו. אבל הגיע הזמן לנחות מהענן הזה, מחר מתחיל שבוע חדש, ואתגריו.

שבוע טוב לכולם }}}}{{{{