אז אני יכול לדווח שהזוגיות שלי עם עצמי בינתיים מוכיחה את עצמה...טוטאלית, סאדו מזוכיסטית, יציבה...שני הצדדים מחויבים ולא הולכים לשומקום. אמנם הסקס קצת חלש (אין כל כך משיכה) ויש קצת תחושה של איבוד העצמי בתוך הקשר אבל בסך הכל אין מה להתלונן.
התעוררנו הבוקר, הכנתי לה קפה והתגלחתי להיות יפה בשבילה...עכשיו אנקה את הזוהמה שנשארה מהסופ"ש (דנה בלאגניסטית נורא-אימפולס רודף אימפולס והיא שונאת להתעכב על סדר ונקיון) ואלך להתקלח אחרי שלושה ימים שלא...ככה זה בזוגיות קרובה וטוטאלית כמו שלי עם עצמי-אנחנו מרגישים עם ריח הגוף אחד של השני כל כך נוח...כאילו הוא שלנו...
יש לי פטנט בחודשים האחרונים שמאפשר לי לשרוד אבל הורג אותי מפנים. הפטנט הוא **לא לרצות כלום** חזק ויעיל, מונע אכזבות, זול פשוט ומורכב מחומרים שיש בבית. באופן מוכח כל פעם שאני מאפשר לעצמי לרצות משו זה לא קורה...אז אני מנסה לרצות את מה שיש.
היתה לי ברשימת אנשי הקשר המאודד מצומצמת שלי (שניים-שלושה בלבד...השאר מאופסנים ברשימת ההיתרים ואם בא לי לדבר עם מישו אני שולף משם--לא יכול לראות את כולם נכנסים ויוצאים כל הזמן מול העיניים כמו באורגייה עם ספידים)
אוף רגע אני אתחיל שוב כי הסוגריים בילבלו לגמרי. היתה לי ברשימת אנשי הקשר המאודד מצומצמת שלי איזו כלבת גהינום בלונדינית וטיזרית שיצא לי לדבר איתה איזו פעם ומאז היא נעלמה...רק התמונה שלה ממשיכה להופיע בחלון הקטן...ואני חושב..שאם רק אפשר היה להבטיח שהתמונה תישאר שם תמיד ושהיא לא תתחיל לדבר פתאום היה כאן פוטנציאל אהבה מושלם...גם יפה...גם מתעלמת מקיומי...מכילה כל מצברוח שלי באותו חיוך קטן וטיזרי...מה אפשר עוד לבקש? ( :
בעיני רוחי אני כבר רואה את רשימת הבנות ששונאות אותי ובזות לי מתארכת...ואח"כ משאימים אותי בקוטביות...מה אני אעשה מה? אני מרגיש שכל מה שיש לי זה החופש והיכולת לזרום עם מצבי הרוח, התשוקות, האמת והצער בלי להצטרך לתת דין וחשבון. אני שונא את המחשבה שאנשים נפגעים...ולא רוצה לוותר על היכולת לשתף כאן במה שעובר עלי. אין לי תמיכה רגשית מהמשפחה שלי בכלל ועם החברים שלי יש קשר מאוד עמוק חשוב וחברי אבל זה לא מספק את אותה משענת חמימה מתוקה ואינטימית שאדם כמוני יונק בשקיקה...כך שאתם המשפחה ובת הזוג שלי לעת עתה...(בעעע איזו מחשבה עצובה) בכל מה שקשור ללשמוע אותי מזיין את המוח בסוף היום...
כשאני לא כותב כאן אני מרגיש שהמחשבות שלי הולכות לאיבוד...רק אני חושב אותן ברגעים לא תמיד צלולים...הן אפילו לא מבוטאות פעם אחת למילים-משהו יחסית גשמי שניתן יהיה להאחז בו, וזה תורם מאוד לתחושת התלישות והבדידות...הידיעה שאין מי ששומע והתחושות והמחשבות שלי הן שלי ורק שלי ושלי בלבד.
יש עוד שירים ב"במה חדשה" (כבר שלושה) ומיותר לציין שאני אשמח מאוד שתשמעו...הקרביים שלי מושקעים בשירים האלה...ובמרכזם פועם הלב XXL שלי...יש לינק בפרופ שלי למי שמעוניין...
יאללה שבוע טוב ומוצלח לכולם...אני ודנה הולכים לנקות (היא תשב ותחלק הוראות...)
לפני 19 שנים. 22 במאי 2005 בשעה 11:01
