שעתיים הספיקו לנו הלילה בדאנג'ן, ובשתיים ועשרים כבר פסענו חזרה על סלמה, תהום מהממת בחצאית פרה וכובע תואם, גרביוני רשת, גופיה שחורה, ואיפור חזק ומושקע...
למרות ריבוי הקהל והרצפה הנקייה למשעי, לא היתה שום התרחשות בדסמית מלבד קשירת נדנדה של מישו על ידי מישו אחר סתם בשביל הקטע, וסשן קינקי חמוד של המלאכית השחורה עם עמק יא רוק שעוזב לאמריקקה, שהיה לבוש בחליפת שפן מויניל שחור, והיא שיחקה איתו עם גזר והצליפה בו קצת. מלבד זה כאמור, כלום, בכל החלל הגדול. המוסיקה הייתה שבלונית וצפוייה, האזנתי לאיזה שיר וחשבתי 'הממ, עכשיו בטח יהיה ביג אין ג'פאן' ונזכרתי בזה דקותיים מאוחר יותר כשהתחיל ביג אין ג'פאן. זה הרגיש כאילו הדיג'יי מנגן מפלייליסט.
הייתי חושב שזה אולי רק אני, הגיל, מערכת היחסים בשנתה השנייה, השגרה... השחיקה, השובע, העובדה שאחרי כל הריגושים והשיאים יש נפילה, וגם אחר כך, כשמתאוששים ממנה, זה נהיה קשה לשבור את השיאים הקודמים. הריגוש פשוט קשה יותר להפקה. וכן, זו תקופה שאני פחות מיני, פחות יצרי, יותר מתמקד במחוייביות ובמנוחה, יותר מסוגר, פחות אנרגטי. כותב פחות, שר פחות, שותה פחות, מזיין פחות, נהנה פחות. לא רע מאוד ולא טוב מאוד, פשוט להיות, לשרוד, לנוח. אז הייתי חושב שאולי זה רק אני, אלמלא כולם נראו כפי שאני הרגשתי.
הייתי אולי חושב לעשות סשן עם תהום בעצמי, להביא אביזרים ומוסיקה, כמו בימים הטובים של הסשן פמדום עם הסטראפון שעשינו ושיש תמונות ממנו באלבום, אבל שום דבר באווירה לא תומך בזה או מעורר את זה. לא באווירה בבית, ואצלי בלב, לא בתשדורת של תהום, ולא באווירה בגנון.
אז אני לא חרמן, וגם אין כל כך מה שיחרמן אותי, ומחר עבודה ותהום חוזרת מאוחר אחרי העבודה והלימודים, ויום חמישי זה דיכאון-פוסט-רחובות, ובסופ"ש קופיקו כאן, ואז מתחיל שבוע חדש, ומה יהיה על היצר וחיי המין שלי אני לא יודע.
לפני 17 שנים. 21 בפברואר 2007 בשעה 1:43
