אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מתחת לפרווה

הותיק המדדה מהאינקוויזיציה של חנות התקליטים.
מכוון להדוף את השחצנות בזוהמתם החולנית של גברים עם ליהוגי אמצע החיים מהתקופה המאוחרת שלי.
(ג׳יימס מרפי)
לפני 17 שנים. 21 בפברואר 2007 בשעה 11:15

אני מתגעגע לכתיבה ללא מחשבה, נקייה, זורמת, ללא השלכות.

אני מתגעגע לכנות פוצעת, לרגש הנובע, לצחקוק ולשחרור.

אני מתגעגע לללא מורא וללא משוא פנים, לאין לי מה להפסיד, ליופי שבכיעור ולריגוש שבאסור.

אני מתגעגע למקוריות, לראשוניות, לבתוליות. לטריות.

אני מתגעגע לסחף, לגלים, לברקים ולרעמים, להתפוצצות ולפרץ, לגעש, לעוצמה.

scarlettempress{L} - נזכרתי בציטוט של ז'ורז' בטאיי שאיך שראיתי אותו מיד חשבתי עליך:

"איני רוצה לחיות אלא אם אבער (שאם לא כן לא אצטרך להמשיך להתקיים)."
לפני 17 שנים
מUחדת - תגיד ביצ'י, אבל בכנות,
מתי באמת כתבת ללא מחשבה וללא השלכות?
מתי היית כנה ומשוחרר באמת, אמיץ באמת באמת, בתולי, ראשוני ומתפוצץ?

אתה מתגעגע למשהו שכבר קרה או למשהו שאתה רוצה שיקרה?

כי לפעמים, בפרספקטיבה של זמן ומקום, נדמה לנו שפעם ויהיה זה כל פעם שהוא, היינו יותר. יותר מהכל.
ואני תוהה, בתקופות ההן, לא התגעגענו לתקופות אחרות?
לפני 17 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י