מתחת לפרווה

אחרי שכתבתי את הפוסט אתמול בלילה עדיין הייתי עירני מכל הרדבול והאדרנלין, לא הייתי מסוגל לישון, ותהום ואני ניהלנו שוב את אותה שיחה מעצבנת על היחסים שלנו, השיחה שתמיד מולידה את אותן תובנות שלא מיושמות אחר כך. לא אכחיש שיש לי מידה לא מבוטלת של יאוש בנושא. צברתי הרבה כעס ואכזבה, וחוסר אמונה, ואני באמת לא יודע אם זה אי פעם ישתנה. שבעתי אכזבות.

השיחה התארכה עד שכבר היה אור בחוץ, והיות ובמילא הייתי צריך להתעורר ב6 בשביל לנסוע לרחובות לטקס פסח של קופיקו פשוט לא הלכתי לישון. היא עוד ישבה לי על הפרצוף לפני שיצאתי, גם, כמובן, לא ממש ביוזמתה למרות שרצתה מאוד, ואיכשהו גם לא עלה בדעתה שאולי גם אני ארצה לגמור. יצאתי ב7 עיף, אפוף, מאוכזב וכעוס.

הגעתי בזמן, הטקס היה נחמד, קופיקו דיקלם ורקד יפה, ברבע לתשע זה כבר נגמר, והיו לי עוד שלוש שעות להעביר עד שקופיקו יסיים את יום הלימודים. היה לו 'ליל סדר' בכיתה, ואי אפשר היה לקחת אותו מוקדם. שוטטתי ברחובות כמו זומבי, גופי כואב ורוחי שבורה, ישבתי על ספסל, הלכתי לקניון בשביל לחרבן, התעניתי על מראן של בחורות יפות והשתוקקתי שאיזו דלת תיפתח מאחד הבתים ובחורה סוטה תזמין אותי פנימה. הזמן עובר מאוד מאוד מאוד מאוד לאט כשיש לך שלוש שעות להעביר בשוטטות חסרת מעש, וכשאתה ער ברציפות כבר למעלה מ24 שעות.

ברבע ל12 הוא סיים ללמוד ונסענו לת"א. ב27 שעות של עוררות נסעתי לרחובות ובחזרה, לבאר שבע ובחזרה, ואז עוד פעם לרחובות ובחזרה. נהג מונית השירות בדרך חזרה היה מתמודד חזק על התואר 'נהג מונית השירות המטומטם ביותר', תואר שיש עליו תחרות רצינית ביותר. כשהגענו נכנסתי לישון לחמש שעות, אחרי שעשיתי ביד וחשבתי על ליקוק המגף של איריס מאתמול בלילה.