מתחת לפרווה

כבר שני לילות אני ישן בצורה נוראית. כואב לי הגרון, יש לי חום נמוך כמעט כל הזמן, וכל התסמינים מתעוררים במיוחד בלילה, כמו בליינים כבדים. קופיקו הובא לכאן ע"י אמי אתמול בצהריים, לאחר סאגה שכללה חילופי טלפונים רב כיווניים, והכרזה שלו שהוא לא בא, והכל בגלל הצורך לשנע את התוכית שלו, פיקה, ולאזן את זה עם הרצון שלו לישון לילה קודם אצל בן דוד שלו, עם העובדה שאין לי אוטו, ועם העובדה שאמי היא קונטרול פריק ולא אוהבת שינויים שמוכתבים ע"י אנשים אחרים. בסוף לאחר דיפלומטיה חינוכית, הוא נחת פה, עם התוכית, ישירות על הוריד שלי.

תהום כמעט לא כאן עקב עיסוקיה, וכך אנחנו מאנו-אי-מאנו. עשינו ביחד סיבובי קניות, פארם, ירקן, משקאות, מכולת אחת, מכולת שניה, והליקופטר על שלט (שממש עף באוויר) עבור הקופיף. שיחקנו, התווכחנו על הישגי הנבחרת בכדורגל ('תודה שנתקעת' אמר לאחר טיעון מוחץ שהעלה וגרם לי לגמגם) , קראנו בספר, הכנתי מרק עוף, ועכשיו אני מכין את חלקי באוכל ובהכנות לסדר האלטרנטיבי בערב. להיות 24/7 עם ילד בן 9 ומשו זה כמו לעשות סשן מתמשך, במקביל לקיום הרגיל. אין אפילו שניה של שקט, כל הזמן הפרעות ושאלות ורעש ו'אבא תראה' והתנהגויות בלתי סוציאליות ובלתי מובנות.

גם התוכית שלו די אנטיפטית, כל היום יושבת ולא עושה כלום, מלבד התגרדות אקראית או איזו שריקה נדירה. כשמתקרבים אליה היא נהיית תוקפנית, מנסה לנקר ביד המוגשת אליה במין קרקור צרוד ומאיים, ולפעמים גם מצליחה, וזה כואב. לא נראה לי שהיא אוהבת אותי, היא לא מקדמת בברכה את נסיונות ההתקרבות שלי, ובטח שלא יוזמת בעצמה. כפויית טובה.

עכשיו אני הולך להחביא חתיכות חמץ ברחבי הבית, פה חתיכת פסטה, שם פרוסת לחם, ונאסוף את הכל עם נר ונשרוף במרפסת. זה כמובן לא מתנגש בשום דרך עם הפיתות שקניתי והקפאתי ('הן כשרות לפסח' אמר לי המוכר בקריצה) ועם כל שאר החמץ שימשיך לדור בביתי באין מפריע. העיקר זמן האיכות וקיום המנהג, גם אם אין לו שום תוכן, הרי.