לפני 19 שנים. יום רביעי, 4 באפריל 2007 בשעה 16:16
בכל זאת תענוג לראות את הקופיף גדל, לצחוק מההברקות שלו והתובנות המשעשעות, להתפעם מהרגעים הבודדים שהוא מרשה לעצמו להביע חיבה אמיתית, ובכלל, לראות אותו מסתובב כאן. הוא הילד הכי יפה בעולם.
וואו, איזה שקט.
דיברתי עם אבא שלי בערב החג, אחרי כמה חודשים שלא דיברנו. לא בגלל ריב, חלילה, אנחנו פשוט מדברים רק כשצריך, תמיד בנועם וברוגע, בערך פעמיים שלוש בשנה. הוא ידע שאנחנו הולכים לאחותי, ואמר בטון חצי מתנצל שהוא מאוד עמוס בעבודה ואין לו מצברוח ל'סרמוניות' השנה. עד יוני יימשך הטירוף, כך אמר, וזהו. חה, אני שומע את זה מאז שאני זוכר את עצמי (: כל שנה אין לו מצברוח לסרמוניות, וכל פעם יש לו איזה דדליין שאחריו ייגמר הטירוף. אני שמח שאני לא אבא כזה. באותו עניין, מסתבר שאמא של קופיקו לא באילת, אלא בחו"ל, וכנראה גם לא ממש לצרכי עבודה, והוא אמור לשמור את זה בסוד. היא בקושי מתקשרת, ואני תוהה איך לעזאזל היא מרשה לעצמה לעשות ככה, ואיך זה שקופיקו לא מתחרפן.
נורא שקט פה. אני תוהה אם ללכת לישון או לעבוד. מממ... המיטה נראית קורצת בהרבה.