הגוזלים שלו עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו. תהום ללימודים, וקופיקו לאחותי, ל24 שעות. פיקה התוכית האנטיפטית נשארה, אבל היא שקטה מאוד ומכונסת בעצמה במין סנובזים מתנשא. מקווה שהיא לא מתה. זו הפעם הראשונה שאני שומע שקט מזה כמה ימים. הלילות קשים, בגלל כאבי האוזניים ואי הנוחות שנגרמת כתוצאה מהשינה על ספת הויניל האדומה כי הקופיף ישן בחדר השינה. הסדין תמיד מחליק באמצע הלילה, וכשמנסים להתהפך נדבקים לויניל, והסלון לא ממש אטום לאור, והפרזיט מתעורר מאוחר. אני מסטול מהכדורים שלקחתי בלילה בשביל לישון.
בכל זאת תענוג לראות את הקופיף גדל, לצחוק מההברקות שלו והתובנות המשעשעות, להתפעם מהרגעים הבודדים שהוא מרשה לעצמו להביע חיבה אמיתית, ובכלל, לראות אותו מסתובב כאן. הוא הילד הכי יפה בעולם.
וואו, איזה שקט.
דיברתי עם אבא שלי בערב החג, אחרי כמה חודשים שלא דיברנו. לא בגלל ריב, חלילה, אנחנו פשוט מדברים רק כשצריך, תמיד בנועם וברוגע, בערך פעמיים שלוש בשנה. הוא ידע שאנחנו הולכים לאחותי, ואמר בטון חצי מתנצל שהוא מאוד עמוס בעבודה ואין לו מצברוח ל'סרמוניות' השנה. עד יוני יימשך הטירוף, כך אמר, וזהו. חה, אני שומע את זה מאז שאני זוכר את עצמי (: כל שנה אין לו מצברוח לסרמוניות, וכל פעם יש לו איזה דדליין שאחריו ייגמר הטירוף. אני שמח שאני לא אבא כזה. באותו עניין, מסתבר שאמא של קופיקו לא באילת, אלא בחו"ל, וכנראה גם לא ממש לצרכי עבודה, והוא אמור לשמור את זה בסוד. היא בקושי מתקשרת, ואני תוהה איך לעזאזל היא מרשה לעצמה לעשות ככה, ואיך זה שקופיקו לא מתחרפן.
נורא שקט פה. אני תוהה אם ללכת לישון או לעבוד. מממ... המיטה נראית קורצת בהרבה.
לפני 17 שנים. 4 באפריל 2007 בשעה 17:16
