מתחת לפרווה

מזג האוויר לאחרונה פשוט מדהים, והשרב אתמול היה פשוט מרגש, ואני בטוח שיש לו (לשרב) חלק חשוב בניצחון הבלתי יאמן של מכבי על צסק"א.

קופיקו נסע עם אבא שלי בצהריים. השבוע איתו היה אחד הטובים אי פעם. ממש צבט לי בלב כשקמתי וידעתי שהיום היום האחרון. גם הוא היה אמוציונאלי. לאורך השבוע הלכה וחילחלה ההכרה שאמא שלו נסעה לחו"ל לשבועיים וחצי, וכמעט ולא טורחת אפילו להתקשר. במהלך השבוע הוא התלונן מדי פעם שהוא כל הזמן רעב, ושנראה לו שיש לו תולעים בבטן שאוכלות לו את האוכל שהוא אוכל.

היום, ליד המקרר בעודי מכין לו חביתה בפיתה עם מיונז חרדל ועגבניה, אמרתי לו ברוך שכשאני הייתי ילד וההורים שלי היו נוסעים לחו"ל, הייתי לוקח את זה קשה, ובוכה, ואילו הוא נראה שזה לא ממש מטריד אותו. "מה, אני משתדל לא לחשוב על זה..." הוא ענה, ועשה לי עצוב. המשכתי ואמרתי שזה מאוד קשה, ושזה ממש לא פלא אם הוא מרגיש רע מדי פעם. סיפרתי לו, אפרופו ה'תולעים', שיש דבר כזה 'אכילה רגשית', ושהרבה מאוד אנשים כולל אני לוקים בה. שלפעמים אנחנו אוכלים לא כי אנחנו רעבים, אלא כי עצוב לנו, או בודד לנו...כי 'בא לנו משו מתוקקק'... והוספתי שזה לא שאנחנו ממציאים את זה, אנחנו באמת מרגישים את הדחף. הוא חשב קצת ואמר "כן, לפעמים אני חושב על אמא ואז אני נהיה רעב..."

בהמשך הוא התלונן שכואב לו לדרוך על הרגל, וכנראה שנכנסה לו זכוכית. בדקתי ולא ראיתי כלום, אבל הצעתי שאעשה לו אמבטיה חמה לרגליים שתעזור. עוד בזמן שהכנתי את הדלי עם המים החמים והסבון והמרכך הריחניים, הוא הודה שזה 'כבר יצא'.... הושבתי אותו על הספה והכנסתי את כפות רגליו לדלי... שמתי שתי כריות מאחורי גבו, הוא נשען עם חיוך מבסוט על פניו, ונשאר ככה כרבע שעה, בעוד אני מוסיף לו מים חמים עם הקומקום החשמלי.

אחר כך סירקתי אותו בתשומת לב (יש לו ראש מלא שיער בריא ומהמם...ממש רעמה קטנה) כמו אתמול בלילה, וקראנו עוד פרק ב'מגדל הפורח באוויר'.

ואז אבא שלי צלצל שהוא למטה, וירדנו יחד עם הדברים, ואישתו הרוסיה האובר-מעוצבת נתנה לי נשיקה אדומה על הלחי, והוא הגיש לי בגאווה מתנה לחג, בקבוק יין אדום של סגל. (15 ש"ח בסופר הקרוב לביתך... גס מדי אפילו לבישול..)

זה היה באמת זמן טוב וקסום עם קופיקו. אני אוהב אותו כל כך.
ונשבר הלב על מה שהוא צריך לעבור... אני תוהה אם הבור הזה שאמו כורה בו יתמלא אי פעם.
אני יודע שלפחות אצלי, הוא עוד טרם התמלא, וספק אם יתמלא. למדתי לחיות איתו, לשחק איתו, ליצור ממנו.