לפני 19 שנים. יום חמישי, 3 במאי 2007 בשעה 9:02
פיזית.
אני לא מצליח להישאר על הכיסא באולפן, אני לא מצליח לשמוע את השינויים שאני רוצה לבצע, שומדבר לא נשמע לי טוב אניווי. אני לא מצליח להיות דיסקרימנטיבי, לא מצליח לגייס את הדחף הזה שאני בדרך כלל מרגיש, של מישו שנכנס לחדר מבולגן ועושה בו סדר, ואחר כך נהנה מהסדר שהוא השליט, ושבמקרה של הנמשל, זה גם לא מתבלגן חזרה לעולם. (אלא אם כן הלקוח מבקש שינויים שהורסים את זה, מה שגם קורה לפעמים) .
ופאק, זה חשוב, וזה דחוף, וזה לא שיש לי משו יותר טוב לעשות. אבל אני פשוט לא מצליח. ומה הטעם אם אני אעשה את זה ללא השראה מינימלית, ללא חשק ועם שמיעה לא אובייקטיבית... זה סתם יצא חרא, ואפילו אם הלקוח יקבל את זה, *אני* לא אהיה מרוצה.
ובינתיים הזמן הולך ואוזל, ועושה רושם שאת אחד משני המיקסים אני בכל מקרה לא אעשה היום. אבל השני... השני... הם באים לקחת את זה מחר בצהריים, ובין היום בארבע למחר בצהריים לא תהיה אפילו דקה להקדיש לזה... אפילו אם אני מאוד ארצה.
הנפש מבקשת משו, ועוצרת הכל עד שתקבל אותו.
הנפש לא בוגרת, לא עושה שיקולים לטווח ארוך, לא מחושבת ולא סבלנית.
והעבודה שלי, וול, אי אפשר לעשות אותה בלי הנפש.
תקוע.