שני רבדים ששכחתי להתייחס אליהם בפוסט הקודם:
1. הבן שלי, שכונה ״קופיקו״ בשנים הראשונות של הבלוג הזה, התגייס בסתיו ההוא. התחושה שאני נותן את הבן שלי לשר ביטחון שלא הייתי קונה ממנו תפוח לא שימחה אותי, והדאיגה אותי הידיעה שהוא מעולם לא שרד לאורך זמן בשום מסגרת חינוכית, אבל היה נראה שהוא מעוניין בזה והשתדלתי לתמוך ככל יכולתי.
2. השירים שלי שיצאו לפני ואחרי הניתוח היו חלק מאלבום שנקרא ״מלחמת כריות״. התחלתי לעבוד עליו בתחילת העשור, והייתי תקוע כבר איזה זמן בשלב המיקסים. לא הצלחתי להגיע לסאונד שישמע כמו מה שהיה לי בראש. סיבוב אחרי סיבוב, כשכל סיבוב לוקח כמה חודשים, ניסיתי טכניקות חדשות, תוכנות חדשות, להוסיף, לגרוע, ואפילו להקליט מחדש. רוב האלבום הוקלט בעצם 3 פעמים, עוד לפני הניתוח.
בחודשים לקראת החתונה עשיתי מאמץ עליון לסיים אותו, רק כדי להיכשל שוב. זה היה קרוב, זה היה נחמד, אבל זה לא היה *זה*. לבסוף הגעתי למסקנה שאני צריך להחליף את המוניטורים הותיקים והלא מאוד איכותיים שהיו לי במוניטורים קצה-עליון, בידיעה שהחלפה כזו תגרור עיכוב ארוך נוסף, עד שאתרגל ואלמד את החדשים.
בינתיים גשם של חרא התחיל לרדת, והאלבום נשאר כסימפוניה בלתי גמורה עד עצם היום הזה.
אבל הבה נחזור ונשהה עוד קצת בתקופה שהיה נראה שהדברים הולכים ממש טוב.
את השעות לפני החתונה בקופנהגן בילינו בשוטטות נעימה בסמטאות סביב בניין העיריה. מצאנו חנות מדהימה של בגדי פטיש, וחנות חמודה של אביזרי מין, בה קנינו את המצבטים האלה:
הם המצבטים האהובים על תהום, ויש להם מימד רומנטי במיוחד בגלל הנסיבות בהן נקנו.
הטקס בעירייה היה מקסים וזריז, ובוצע בחדר היסטורי עם ציורי קיר שמספרים את מסעו של האדם למציאת האהבה, על ידי כומר אזרחי ג׳ינגי בשם דניס ושתי סייעות. נדרנו לדאוג, להקשיב, לטפל, לאהוב, לכבד, ולערוב זו לזו גם דרך הקשיים שהחיים עשויים לזמן.
מיד אחרי הטקס, חמושים בתעודת הנישואין, הכנסתי לעצמי ולתהום (שהיתה ישובה על ספסל עץ עתיק) בול ל.ס.ד. לפה והלכנו לטייל בעיר. זה היה יום קררר, שמשי ומרהיב.
אחר הצהריים כשהתחיל להחשיך חזרנו לחדר במלון על מנת לממש את נישואינו. תהום הבהירה שיש לה תכניות לגבי ליל הכלולות הזה, ושהיא רוצה שאנקה את התחת. היה לה חשוב מאוד שהזיון הראשון שלנו כזוג נשוי יהיה שהיא מזיינת אותי. היה באמת מאוד רומנטי ומענג, ולאחר ששתינו גמרנו שמנו פעמינו לגני טיבולי, שלמרות שלא היו אמורים להיות פתוחים בעונה הזו נפתחו במיוחד בשבילנו (וגם לכבוד האלווין) והיו מקושטים באלפי דלעות ומכשפות ויצורים קסומים אחרים.
מקופנהגן הפלגנו במעבורת להמבורג ומשם המשכנו לברלין שעשתה עלינו רושם חיוור ומבאס, והעדפנו להישאר בחדר ולהזדיין כמו שפרנבות. זכורה לי אורגזמה מטורפת שם, שהשפרצתי כמו מזרקה לאחר שצילמנו סרטון כשהיא מוצצת לי בשביל לשלוח לאיזה רקדן שהיא פלירטטה איתו באותה תקופה והיה דיבור על שלישיה שאולי תתרחש. אחרי המזרקה הלכנו להופעה של הקיור, אהבת נעוריי.
מברלין נסענו לליפציג ומשם לפראג האגדית. חזרנו אחרי שבועיים וחצי להתכונן למסיבת החתונה בארץ שנקבעה לשישי האחרון של דצמבר 2016, בצהרים.
