בתחילת 2017 הזמנו חגורת צניעות חדשה. את הcb3000 הישן היה בלתי אפשרי ללבוש ליותר מיום יומיים, והדיבור היה שהיות שאין לי טבעת נישואין, ההולי טריינר החדיש והאיכותי יהיה תחליף הולם. קיבלתי מייל מחברת השילוח שצריך לכתוב מכתב לגובה המכס על מנת לשחרר את החבילה, ולפרט מה היא מכילה ולאיזו מטרה :
פינטזתי שעכשיו, מחוזקת על ידי הביטחון שמעניק מיסוד הקשר, היא תתעצם ותעיז יותר. שנעוף על כנפי הפנטזיה אל שיאים מרגשים יחד. שנעשה דברים מטונפים זו עם זו ועם עוד אנשים, בעזרת האביזרים החדשים והמגניבים שקניתי. בפועל קרה מעט מאוד. כשדיברנו על זה ברגעים של קירבה אמרתי לה שחבל, עכשיו זה הזמן להגשים. כל עוד אנחנו צעירות ויפות, ולא התרבינו, ויש לה בבית גבר שנראה סבבה ומוכן לזרום עם בערך כל דבר, והיא בעצמה סוטה עם ראש מגניב, ואנחנו די תואמות בסטיות שלנו, ואנחנו לא צריכות לדפוק חשבון לאף אחד, והחיים זה עכשיו.
היא היתה עונה שנכון, ושהיא צריכה להתגבר על הפחדים והמעצורים, ושזה שאין לנו סלון אולי מונע ממנה להביא אנשים הביתה, והנוכחות של החייל העריק בחדר הנעול גם, ושהמצב בעבודה יושב עליה. כשהיינו עושות סקס היא היתה מפנטזת בקול רם על התרחשויות עתידיות, אך הן כמעט אף פעם לא היו מתגשמות אחר כך.
היא מצאה איזה יזיז קצר מועד בסוף ינואר, ובפעם השניה שהלכה אליו צילמה לבקשתי סרטון שלה מוצצת לו. חיכיתי בבית כל הלילה, לא הצלחתי להירדם כמו ברוב הפעמים שהיתה יוצאת עם חברות או השד יודע לאן. בשלב ההוא כבר די התייאשתי מיציאות ומסיבות. תמיד הייתי סובל מהרעש, הניכור, הסתמיות והריקנות. כששלחה את הסרטון לפנות בוקר בדרכה הביתה לבי נפל לתחתונים ומילא את הזין בדם גועש.
כמה ימים אחר כך נסענו למדברא בצוקים לכמה לילות.
ביום השני תכננו לעשות את נחל ברק על הבוקר. זה כנראה היה רעיון לא גאוני לקחת טריפ בדרך לנחל, מה גם שהמשכנו עם האוטו ממש עד התחלת הטיפוס ולא חנינו בחניון שלושה ק״מ קודם לכן. כך שהתחלנו את הטיפוס קרים לגמרי, וכשהטריפ בעליה אגרסיבית למדי, וגם הנעליים שלי היו ישנות ועם סוליות שחוקות, וכך מצאתי את עצמי לפתע על מצוק, בהתקף חרדה ופחד גבהים שלא ידעתי שיש לי. כל המחשבות היו רעות. ה״פרצופים״ בסלעים נראו אדישים ונוקשים. דמיינתי איך אני נופל והופך לכתם אדום בנוף. איך תהום קוראת לעזרה. איך מנסים לחלץ אותי. עברו לי מלא תרחישים מחרידים בראש, וכולם נראו לי הרבה יותר ודאיים וסבירים מהתרחיש בו אנחנו מסיימים את המסלול כפי שתוכנן וחוזרים לבקתה לעשות הוט טאב וסקס עם אביזרים.
הבנתי מה קורה לי, אבל הידיעה שזה רק בראש שלי לא הרגיעה אותי. פחדתי שמרוב לחץ וחרדה באמת אחליק ואפול. לא סמכתי על עצמי שלא אקפוץ מהצוק ברגע מסויים מרוב פאניקה. המשך השביל הצר עבר ממש לאורך המצוק, ונראה לי רעוע ומפחיד. בינתיים עננים כיסו את השמיים וגם התחיל לטפטף, מה שגם טרם לאווירה המפחידה, ולדאגה משטפונות. זה הכי קרוב שהעזתי להתקרב בשביל לצלם:
תהום היתה קולית ואמרה לי לבוא אחריה ולהסתכל רק על הנעליים שלה. הלכתי אחריה משקשק. היא התחילה לשיר בקול תרועה עולץ ומעודד: ״אללל המעיין״ ועניתי בקול חלוש ורועד. וכך עקב בצד אגודל בעודנו שרים חצינו את הקטע המפחיד. משם זה כבר היה סדרה של מפלים בגובה כמה מטרים כל אחד, וזה כבר הפחיד אותי פחות כי זה היה יותר ״פתוח למשא ומתן״ מאשר דריכה אחת לא טובה שתגרום לנפילה של עשרות מטרים. מצד שני טפטוף הגשם התחזק, ועכשיו תהום התחילה להילחץ. ״בוא נלך מכאן!״ היא אמרה. סיימנו את המסלול היפהפה עם לב הולם ותחושה של ניצולים בסרט אימה וחזרנו לבקתה להבעיר אש מתחת להוט טאב.
